דרשה ליום ירושלים מבוסס על ליקוטי שיחות ב/617
למה התורה מתעלמת מהעיר ירושלים?
(שאבתי את ההשראה לדרשה מרעיונות ששמעתי מהרב י"י ג'ייקובסון)
כלי התקשורת יעסקו השבוע בהרחבה ב"יום ירושלים", לרגל יובל חמישים שנה לניצחון מלחמת ששת הימים ולאיחוד ירושלים. מועד של "יובל", מעורר באופן מיוחד את תחושת ההודאה לקב"ה על הניסים האדירים שנראו במלחמה ועל שזכינו למה שלא זכו אבותינו: לשוב אל עיר הקודש והמקדש ולשאת תפילה מול שריד בית מקדשנו אשר שכינה לא זזה ממקומו.
זאת הזדמנות מתאימה להעלות שאלה מרתקת הנוגעת לעיר ירושלים. בספרו האוטוביוגרפי של הרב לאו, "אל תשלח ידך", הוא מספר על מפגש שהיה לו בקהיר עם השייח מוחמד טנטאוויי, הסמכות המוסלמית-הסונית הבכירה ביותר, אדם שמשמש כסמכות עליונה עבור מיליארד איש.
הפגישה הייתה מנומסת ובסיומה הזמין הרב לאו את המארח להשיב ביקור בירושלים. השייח השיב שהוא יעשה זאת כאשר שוטרים פלשתיניים יחתמו לו על הדרכון בכניסה לירושלים בחותמת פלשתינית. הרב לאו השיב בחיוך: "למה צריך לעשות עניין מחותמת? אני נכנסתי למצרים ודרכוני נחתם בחותמת מצרית". השייח השיב בתקיפות כי מצרים היא מדינה השייכת למצרים ואילו ירושלים נגזלה בכוח מידי הערבים.
הרב לאו חש מוכרח להגן על כבוד עמו וביקש לשאול שאלה: "אדוני השייח, אני מומחה לדת היהודית, אך אינני מכיר כלל את הקוראן. בתנ"ך מופיעה המילה "ירושלים" בערך 800 פעם, כל הנביאים והמלכים לאורך הדורות ערגו והתפללו לירושלים. עכשיו יאמר לי אדוני, כמה פעמים מופיעה המילה ירושלים בקוראן? נוצרה שתיקה בחדר, כי התשובה ידועה: ירושלים לא מוזכרת בקוראן אפילו פעם אחת, משום שהיא לא נחשבת באופן היסטורי כעיר מקודשת לעם המוסלמי. זאת התפתחות יחסית חדשה, שהמוסלמים החליטו להפוך את ירושלים למקום קדוש עבורם.
המסר של הרב לאו עבר היטב, אבל ישנה רק בעיה אחת. למזלנו השייח טאנטאויי לא היה מודע לה ולכן הניח לרב לאו לצאת מהחדר כמנצח… גם בתורת ישראל, להבדיל, ירושלים אינה מוזכרת אפילו פעם אחת!. נכון שהעיר מוזכרת בנביאים ובכתובים מאות פעמים, אך חומשי התורה אינם מספרים בשום מקום כי ישנו מקום קדוש בשם ירושלים.
התורה מציינת פעמים רבות שיש מקום כלשהו בארץ, שהוא המקום המקודש ביותר לעם היהודי – אך מקפידה שלא לגלות היכן הוא נמצא. למשל, בפרשיות משפטים, כי תישא וראה נאמר: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'". אך התורה לא מציינת היכן נמצא אותו מקום.
לאורך חומש דברים, התורה חוזרת פעמים רבות על המילים "המקום אשר יבחר ה'", כך לעניין הבאת הקרבנות, שחיטת בשר, הבאת מעשר שני ועוד, אך התורה לא מציינת היכן נמצא המקום בו בחר ה'. הפעם הראשונה בה מופיעה המילה "ירושלים" בתנ"ך, היא רק בספר יהושע, לאחר כיבוש הארץ (י,א): "ויהי כשמוע אדוני צדק מלך ירושלים".
זאת עובדה מרתקת, משום שלדברי חז"ל (בראשית רבה נו,י), התורה הכירה בהחלט את העיר ירושלים. חז"ל מסבירים כי השם "ירושלים" הוא צירוף של שתי מילים המוזכרות במפורש בתורה ביחס לאברהם אבינו.
כאשר אברהם שב כמנצח ממלחמת המלכים, יצא לקראתו מלכי צדק מלך "שלם". חז"ל אומרים כי "שלם" היא העיר ירושלים, כמו שנאמר בתהילים: "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון". בפרשה הבאה מסופר כי אברהם אבינו עקד את יצחק בהר המוריה ואחר כך קרא למקום: "ה' יראה". החליט הקב"ה לכבד את שני השמות ולקרוא לעיר: "ירושלם", צירוף של "יראה-שלם".
וכיון שהתורה מתייחסת אל העיר ירושלים, עולה ומתעצמת הקושיה האמורה: מדוע מקפידה התורה בתוקף שלא לקשר אותה עם מקום הקדושה העליונה, "המקום בו יבחר ה'"?
במורה נבוכים (ג,מה), עונה הרמב"ם כדרכו את התשובה הפשוטה ביותר: התורה רצתה למנוע קרבות דמים על העיר ירושלים. אילו הייתה מגלה מראש כי הנקודה המקודשת ביותר בעולם היא ירושלים, צבאות אומות העולם היו נלחמים עליה בחירוף נפש. [אם כאשר ירושלים לא מוזכרת בתורה, היא הפכה להיות המקום המסוכסך ביותר בעולם עבור למעלה מארבעה מיליארד איש, 'בני שלוש הדתות', מה היה קורה אילו קדושתה הייתה נכתבת במפורש…].
עוד מבאר הרמב"ם, שהתורה רצתה למנוע מלחמה בין שנים עשר שבטי ישראל עצמם, מי יזכה להחזיק בשטחי העיר ירושלים. לכן התורה רק אמרה שיש מקום מקודש כזה, אך לא גילתה את גבולותיו הגיאוגרפיים ועשתה זאת רק בעת כיבוש הארץ בפועל, החל מספר יהושע ואילך.
אמנם בשיחה קצרה בליקוטי שיחות, מביא הרבי רעיון מרחיב את הלב בשם "ספר החיים", מאת אחיו הגדול של המהר"ל מפראג, הרב חיים פרידברג. הבה נפתח עם סיפור קצר, שהחלק העיקרי בו סופר בהזדמנות אחרת בידי הרבי בעצמו.
דוד צ'ייס היה אחד היהודים העשירים בארצות הברית. בשנות השבעים, נוצר קשר בינו ובין השליח בניו-ג'רזי הרב משה הרסון והוא החל לתמוך ביד רחבה בפעילות חב"ד. לקראת יום ההולדת ה-79 של הרבי, פנה אליו הרבי במכתב: "נהוג ביום הולדת לקבל מתנות, אך לא נהוג לבקש מתנות… בכל זאת, אני רוצה לחרוג מהמנהג ולבקש לקבל ממך מתנה ליום ההולדת שלי. אנא, תקבל על עצמך להניח תפילין מדי בוקר". צ'ייס נענה לבקשה והחל להניח תפילין.
הוא המשיך להתקרב בהדרגה וקיבל על עצמו להתפלל שלוש פעמים ביום. הגיע הקיץ והוא יצא עם משפחתו להפלגה ביאכטה הפרטית שלו. בבוקר הוא ניגש לרב החובל ושאל איפה כיוון העיר ירושלים? האיש הראה לו את הכיוון. אחרי כמה שעות, הוא שוב פנה ושאל איפה כיוון העיר ירושלים ושוב האיש הראה לו. כך חזרה השאלה על עצמה באותו לילה ושוב היא חזרה למחרת בבוקר ושוב למחרת בצהריים וכו'. בשלב מסוים, פקעה סבלנותו של רב החובל והוא שאל האם צ'ייס דואג שמא סטתה האוניה ממסלולה… צ'ייס השיב שהוא עוצר שלוש פעמים ביום את שגרת יומו כדי לפנות לאלוקים בתפילה ויהודים נוהגים להתפלל לכיוון העיר ירושלים.
התשובה הממה את רב החובל. הבוס האגדי שלו, זה שמעסיק אלפי עובדים, עוצר את לחץ החיים שלוש פעמים ביום כדי להתפלל לאלוקים – ומה איתו? איזו משמעות יש בחייו שלו? ימי ההפלגה הארוכים העניקו לו השראה לעסוק בחשבון נפש והוא קיבל על עצמו לפנות אף הוא בתפילה לה'.
התורה מקפידה להשאיר את מיקום עיר הקודש פתוח, כדי לומר שירושלים אינה מוגבלת רק בתוך גבולותיה הגיאוגרפיים. ירושלים הולכת עם יהודי לכל מקום בו נמצא. בכל נקודה בעולם בה יהיה, בתל אביב או בראש פינה. בניו יורק או ביוהנסבורג, יש לו את האפשרות "להיות בירושלים". הוא מכוון את גופו לכיוון עיר הקודש והוא מתעלה במדרגה. הוא אינו נמצא היכן שעומדות רגליו, הוא עולה לירושלים. ארבע מתוך "שמונה עשרה" הברכות העיקריות של התפילה, מוקדשות לבקשה ותחינה על בנין ירושלים בגאולה העתידה. בכל ערב כשיהודי נכנס לבית הכנסת בין מנחה למעריב ולומד הלכות קרבנות והלכות טומאה וטהרה, הוא נמצא בדמיונו בעיר המקדש. ירושלים היא "אורו של עולם", היא תחנת כוח רוחנית בעלת עוצמה אדירה שמתפשטת בכל הארצות.
ה'דלאי לאמה', הוא המנהיג הרוחני של ה'בודהיזם' הטיבטי. לפני כשישים שנה, הבודהיסטים עברו משבר חמור: הסינים כבשו את טיבט והדלאי לאמה נאלץ לברוח לעיר דראמסלה בהודו. מאז, הוא מנסה לבסס את הדת שלו בעיר גלותו, אך ללא הצלחה יתירה. לפני 25 שנה, הזמין הדלאי לאמה קבוצת רבנים מארצות הברית וביקש להבין את סוד הסודות של היהדות: איך נשארתם קשורים עם ערכי היסוד שלכם? כיצד למרות 1900 שנות גלות, נותרתם קשורים עם ירושלים?
אינני יודע מה אותם רבנים ענו לו, אך התשובה האמיתית, להבדיל אלפי הבדלות, נמצאת במכתב שכתב הרבי מליובאוויטש לנשיא המדינה השני, יצחק בן צבי. הרבי כותב לו, שהוא מתקשה להתבטא כלפיו בתואר הנעלה ביותר "נשיא מדינת ישראל", משום ש"מיום הולכו לחדר ועוד קודם לכן, החל להתרקם בדמיונו ציור הגאולה העתידה … וכחלק מעתיד מזהיר זה, יהיה נשיא זה מלך אשר אין על גביו אלא ה' אלוקיו". במילים אחרות, כותב לו הרבי: 'דומה עלי כאילו נולדתי בירושלים'. נכון שבאופן פיזי, נולדתי בעיר הגלותית ניקולייב באוקראינה, אך מרגע לידתי, הייתי בירושלים. חלמתי עליה וציירתי אותה נגאלת בגאולת עולמים.
בהזדמנויות אחרות, הסביר הרבי את הרעיון בעומק יותר: ירושלים היא לא רק מקום, היא ציווי ותביעה מעשיים: עשה את המקום שלך לירושלים. "מאכט דא ירושלים". יהודי עלול לחשוב שירושלים היא עיר הקודש ואילו תל אביב היא עיר החטאים… התורה מצווה אפוא להביא את ירושלים לכל מקום.
המילה "ירושלים" היא צירוף התיבות "יראה-שלם". כאשר יהודי שוהה בירושלים, הוא חש קרוב יותר לאלוקים. אינה דומה תפילת מנחה בבית הכנסת הגדול בתל אביב לאותה תפילת מנחה על יד הכותל המערבי. אפילו הסנדביצ’ים אחרי התפילה בכותל, אינם דומים לאותם סנדביצי'ם בתל אביב. הדרישה היא, להביא את ירושלים לכל מקום. להמשיך את אווירת ה"יראה-שלם" גם כששבים הביתה.
למען האמת, לא מדובר רק ב'דרוש' חסידי, אלא זאת מצווה מפורשת: בזמן בית המקדש, בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית של השמיטה, היה החקלאי לוקח כמות גדולה של עשרה אחוז מהיבול, מעלה אותו לירושלים (או מחלל בכסף ועולה עם הכסף) ואוכל אותו שם בירושלים בקדושה ובטהרה. הרעיון היה, שלאחר שהוא אכל כמות כזאת בירושלים, החיים שלו ייראו כבר אחרת. גם התשעים אחוז האחרים אותם יאכל בבית, ייאכלו מתוך הודאה לקב"ה על ההצלחה המלווה את חייו.
בדומה לכך נאמר: "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים" – ופירשו חז"ל במסכת בבא בתרא כי סדר החינוך היהודי היה, שכל הילדים היו עולים להתחנך בירושלים. הם היו לומדים בתלמוד תורה ירושלמי ושם חווים את עבודת הכוהנים ואת חיי המקדש. אחר כך, היו גדלים כל חייהם בטהרה.
יעזור ה' יתברך, שכשם שזכינו לשוב אל ירושלים הפיזית, נזכה לשובה של הארת השכינה הגלויה בעיר, כפי הבקשה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב ותשכון בתוכה כאשר דברת" בימים אלה ממש.
להורדת "דרשה ליום ירושלים" בקובץ WORD :