פרשת ויחי – גילוי: התאריך המדויק שבו יבוא המשיח

 

תאר לעצמך כי היית זוכה לרגע חד פעמי של עלייה לעולמות העליונים ומקבל הזדמנות לשאול את הקב"ה כל שאלה שתעלה בדעתך. מה התהייה הכי מטרידה אותך בחיים, שהיית רוצה לקבל עליה תשובה ברורה מריבון העולמים?

במכתב שכתב הבעל שם טוב לגיסו, רבי ישראל מקיטוב, הוא מספר על חוויה עילאית שעברה עליו, המוגדרת בלשון הקבלה "עליית נשמה". זהו רגע קדוש שבו מתנתקת כביכול הנשמה מן הגוף, עולה לעולמות העליונים וחווה התגלות רוחנית עזה.

1. אגרת הבעש"ט לגיסו, הודפסה בסוף הספר בן פורת יוסף להרב יעקב יוסף מפולנאה: בראש השנה שנת תק״ז עשיתי השבעת עליית הנשמה, כידוע לך, וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי… ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים … ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד … והייתי סובר שהשמחה הזו חס ושלום על פטירתי מהעוה״ז והודיעו לי אח״כ שאיני נפטר עדיין כי הנאה להם למעלה כשאני מייחד יחודים למטה …

ושאלתי את פי משיח: אימת אתי מר? והשיב: בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה … ותמהתי על זה והיה לי צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי זה אפשר להיות?

השאלה שהטרידה את הבעש"ט יותר מכול היא: אימתי קאתי מר? מתי נזכה לגאולה שלמה וקץ כל הצרות? אך למעשה, הבעש"ט לא זכה לקבל תשובה ברורה על שאלתו. המשיח נמנע מלתת לו תאריך מדויק בו יבוא לעולם והבעש"ט נותר עם "צער גדול באריכות הזמן כל כך, מתי כל זה אפשר להיות".

כאן מעניין לבחון: האם נקבע משחר הבריאה תאריך מדויק שבו יבוא המשיח? האם אפשר לכוון את השעונים למועד מסוים שבו נזכה למהפך הגדול של הגאולה השלמה?

אם יש מועד כזה, האם הוא ידוע למישהו? ולמה אינו מגלה אותו לכולנו שנהיה מוכנים כראוי לבוא המשיח?

תושבי העיירה חלם, חששו שלפתע פתאום תישמע תקיעת השופר של הגאולה והם לא יהיו מוכנים. זה יהיה בשדה, זה יהיה באמצע שינה עמוקה והשלישי יהיה במקלחת. הם החליטו למנות את שמש בית הכנסת, שיעלה על גג הבניין ומשם יהיה צופה לרחוק, אם רואים את החמור של משיח מתקרב. כך הם יוכלו לקבל התרעה ממוקדת מבעוד מועד.

אחרי תקופה, התעניין מישהו אצל השמש, איך העבודה החדשה?

– 'השכר לא משהו, אבל העבודה לכל החיים'…

כאן מספרת פרשת השבוע דבר מפתיע: לפני פטירת יעקב אבינו מהעולם, הוא התכוון לגלות לבניו את התאריך המדויק שבו יבוא המשיח. אלא שברגע האחרון לפני שעשה זאת, הסתלקה ממנו השכינה והוא החל לדבר דברים אחרים.

2/א. בראשית מט, א: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים.

2/ב. רש"י: ביקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל לדבר דברים אחרים.

פשטות דברי רש"י, נתפסים כמו חידוש מהפכני: ישנו תאריך מדויק שבו יבוא המשיח. הגאולה העתידה אינה אירוע מותנה ומוטל בספק התלוי בכך שנהיה ראויים לה ואם חלילה לא נהיה ראויים היא לא תתרחש לעולם. אלא החל משחר הבריאה נקבע תאריך מסוים שבו יבוא המשיח ויעקב אבינו התכוון לגלות אותו לבניו.

הרמב"ן מסכים עם דברי רש"י, שזאת הייתה תכניתו של יעקב אבינו. שכן זאת הפרשנות המקובלת למילים "אחרית הימים" שאמר יעקב אבינו: "האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים:

2/ג. רמב"ן: באחרית הימים – הם ימות המשיח, ורבותינו אמרו שבקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה כי לדברי הכול, אחרית הימים ימות המשיח הם.

אולם למעשה עצרו בעדו משמים לעשות זאת והסתלקה ממנו שכינה. הגמרא מוסיפה במקום אחר כי זה היה ונשאר הסוד השמור בעולם ועד היום לא מגלים לאיש את יום בוא הגאולה:

3. פסחים נד,ב: תנו רבנן: שבעה דברים מכוסים מבני אדם, ואלו הם: 1. יום המיתה [כדי שיהיה כל ימיו בתשובה]. 2. יום הנחמה [מהצרות האישיות, כדי שאדם ישוב אל ה' בשעת הצרה]. 3. עומק הדין [מיהו צדיק ומיהו רשע]. 4. אין אדם יודע מה בליבו של חברו [כדי שלא יירד לחייו ויבטל את מחשבותיו]. 5. אין אדם יודע במה משתכר [באיזה מקצוע יעבוד]. 6. ומלכות בית דוד מתי תחזור. 7. ומלכות חייבת [רומי, אדום] מתי תכלה.

וכאן עולות השאלות: א. מהו היום שעליו דיבר יעקב? האם הוא חל היום, מחר? אולי הוא חל בדורות הקודמים ופספסנו אותו? ושמא הוא עתיד לקרות רק בעתיד הרחוק?

ב. מדוע משאירים את המועד הזה בסודי סודות ואין מגלים אותו, כדי שנהיה יותר מוכנים לביאת המשיח?

 

ב. נפתח את השיעור עם בירור דברי רש"י: מהיכן הסיק רש"י את דרשתו כי יעקב אבינו התכוון לגלות לבניו את היום המדויק שבו יבוא המשיח? אחרי הכול, מדובר בחידוש עצום שיש בכלל יום מועד כזה, ומנין לרש"י שזאת הייתה כוונתו של יעקב אבינו?

בפרט שיותר קל לבאר את הפסוק בפשטות: יעקב אבינו התכוון לגלות לכל אחד מבניו את כללות העתיד הצפוי לו! מה יקרה עם כל אחד מהם בעתיד הרחוק. כפשטות הלשון: "את אשר יקרה אתכם באחרית הימים"?

כך מקשה המזרחי: 4. מזרחי: לא ידעתי מי הכריחם לומר זה? ולמה לא יהיה 'ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם' – על הדברים העתידים לבוא לכל שבט ושבט?

ובאמת הרשב"ם מפרש כפשטות הדברים: 5. רשב"ם: באחרית הימים – עניין גבורתם ונחלתם.

פירוש הרשב"ם מסתדר היטב עם כללות המשך הפרשה: התורה מתחילה כאן פרק ארוך, שבו יעקב אבינו קורא לכל אחד מבניו אל מיטתו ומברך אותם. ליתר דיוק, בשלוש הילדים הגדולים הוא נוזף בחריפות על חטאיהם, והחל מהילד הרביעי, יהודה, הוא מעניק להם ברכות גדולות.

בדברי המפרשים ישנם כמה הסברים בנוגע לתכליתן של ברכות יעקב, ונזכיר שניים מיוחדים במינם.

האור החיים מפרש כי יעקב אבינו התכוון בכך, להעצים את היכולות האישיות הייחודיות של כל אחד מילדיו. הקב"ה ברא כל אדם עם כישרונות ויכולות ייחודיים והרבה פעמים האדם מסתבך ואינו יודע בדיוק במה הוא טוב ועליו להשקיע את החיים ביכולת ייחודית זו.

וזאת הייתה כוונתו של האבא הזקן לפני מותו. הוא קרא לכל ילד ובעצם אמר לו באיזה סגולות הוא התברך, איזה תחומים הוא עושה טוב מאחרים ובהן עליו להשקיע את עתידו.

6/א. בראשית מט,כח: וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו – בירך אותם.

6/ב. אור החיים שם: אשר כברכתו – פירוש הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו, כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת המעלה: יש שמעלתה כהונה, ויש מלכות, ויש כתר תורה, ויש גבורה, ויש עושר, ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לה: המלך במלכות, הכהן בכהונה ועל זה הדרך, ולא הפך המסילות.

האור החיים מדקדק את דברו מלשון הפסוק: "אשר כברכתו- בירך אותם". היינו שיעקב העניק לכל ילד את הברכה שזכה לה כבר מרגע בריאתו. הוא לא העניק להם ברכות חדשות, אלא איחל לכל אחד שיזכה להגשים את עצמו! ולממש את נקודות החוזקה שבהן התברך מהקב"ה בעצמו[1].

האברבנאל מביא פירוש נוסף, בנוגע לתכלית ברכות יעקב: כל סיפור הברכות נועד למטרה אחת: להגדיר את יהודה כמלך עתידי על ישראל, עד ביאת משיח צדקנו.

אחרי פטירת יעקב אבינו, בני ישראל הופכים להיות שנים עשר שבטים מפורדים לעצמם ונוצר צורך לקבוע מנהיג אחד שהוא יוביל את הציבור, ולכן תכניתו של יעקב היא להכריז כי המלך העתידי של ישראל – עד ביאת המשיח – יבוא משבט יהודה.

בכך מבאר האברבנאל היטב את מבנה הברכות: בהתחלה יעקב מונה את חטאי שלוש בניו הגדולים וזאת בכדי להסביר מדוע הם אינם קודמים ליהודה. אחר כך הוא ממשיך לדבר על בניו הצעירים ומסביר כי כל אחד מהם נועד למטרה אחרת שהיא לא מלוכה (יששכר לתורה, זבולון לעושר, דן לדיינים ומשפטים וכו').

7. אברבנאל כאן: שיעקב בעת מותו רצה לבאר מאיזה מבניו יצא שבט המלכות והממשלה בזרעו. כי ראה וידע בכח נבואותיו שיתרבה זרעו מאד והיה ראוי שימנו עליהם מנהיג או מלך שוטר ומושל. ולפי שלא יפול ביניהם קטטה על מנוי המלך ראה הזקן בשעת מותו לבאר מאיזה שבט מהם תהיה ההנהגה והמלכות ובו מלכים ימלוכו, ובעבור זה עשה חפוש וחקירה בכל אחד מבניו כפי טבעו ותכונתו מי הוא הראוי למלכות כי טבע הבנים אשר יולדו להם ראה שיהיה נוטה לטבע האבות … ולכן מפני הבחינה הזאת זכר בכל אחד מבניו, פעם תכונותיהם בעצמם ופעם העתיד לבא על זרעם … להודיע אם הם ראוי למלכות ולשררה אם לא.

המורם מכל הנ"ל כי תכלית שיחתו של יעקב הייתה לבאר העתיד לבוא על ילדיו. ואם כן, מסתבר לומר שגם הפסוק הפותח את הפרשה – "האספו ואגידה" הוא פתיחה לעניין זה.

ומה הכריח את רש"י לומר, אם כן, כי הפסוק הראשון בפרשה עוסק בעניין אחר מפרשת הברכות: לברר את היום המדויק שבו יבוא המשיח?

מבאר הכלי יקר רעיון נפלא. הבה נשים לב ללשון הפסוקים בתחילת הפרשה:

8/א. פסוק א: ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים. פסוק ב: הקבצו ושמעו בני יעקב … ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני וגו'.

נשים לב: בתחילה יעקב אומר להם "האספו ואגידה לכם", ואחר כך הוא מתחיל שוב ואומר בלשון אחר: "הקבצו ושמעו".

למה הוא מתחיל שוב "הקבצו" לאחר שכבר ביקש "האספו"? ולמה פעם ראשונה הוא מבקש "הקבצו" ופעם שנייה "האספו"?

מכאן למד רש"י כי היו שתי אסיפות לשתי מטרות. האסיפה הראשונה מוגדרת בלשון "אסיפה", שפירושה התכנסות למקום סגור וצנוע עבור מטרה חשאית. ואילו ההתכנסות השנייה מכונה בלשון "קיבוץ", שהיא התכנסות גדולה לעניין גלוי לכולם.

ההתאספות הראשונה הייתה לשם גילוי הקץ, שהוא עניין חשאי. ובאמת הסתלקה ממנו שכינה ולא הצליח לגלות. אחר כך ביקש מהם שוב "להתקבץ", לשם עניין גלוי וידוע של גילוי העתידות על כל אחד מהם.

8/ב. כלי יקר מט,א: לשון אסיפה שייך למי שעומד בחוץ במקום מגולה ונאסף לתוך הבית למקום צנוע, כמו (דברים כב ב): ואספתו אל תוך ביתך, ואין איש מאסף אותי הביתה (שופטים יט יח), וכן רבים. אבל לשון קיבוץ מורה על אנשים מפוזרים שיתקבצו למקום אחד אפילו שיהיה במקום מגולה ובקעי בו רבים.

כך מתחילה ביקש לגלות סוד הקץ ואין ראוי לגלות דבר סוד ברשות הרבים פן ישמע מי שאינו הגון, כי סוד ה' ליראיו דוקא, על כן אמר האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים לעת קץ, ומיד הרגיש בעצמו שנסתם ממנו הקץ, על כן חזר מלשון אסיפה ואמר הקבצו בני יעקב לשמוע דברים שאין בהם סוד ויכול לדבר ממנו ברבים.

ואחרי שביארנו את ההכרח לדברי רש"י כי יעקב התכוון לגלות לבניו את סוד הקץ, אנו שבים ושואלים: מה התאריך שעליו דיבר יעקב? איזה הוא היום שבו אמור לבוא המשיח?

 

ג. בהשקפה ראשונה נראה, שיעקב התכוון לגלות להם את אחד ה"קיצים" שנאמרו על ידי גדולי ישראל לאורך הדורות.

במשך ההיסטוריה, יהודים עברו קשיים מאוד גדולים של גירושים, פרעות ורדיפות ואנשים כמעט התייאשו מהסיכוי לחזור לארץ ולשנות את מצבם לטובה. גדולי ישראל שרצו לעודד את רוח ההמון ולהרים אותו מן הייאוש, עסקו בחישובים שונים כדי לגלות את התאריך המדויק שבו יבוא המשיח ולעודד בכך את ההמונים שהנה באה הגאולה.

כך מבאר הרמב"ם את תכלית חישוב ה"קיצים" [בכך משיב על הטענה שהרי 'תיפח רוחם של מחשבי קיצים'? אלא שהדבר נעשב כצעד חריג לעודד רוח ישראל השפלים והנאנקים[2]]:

9. אגרת תימן: אנחנו נתנצל בשם רבנו סעדיה [גאון] ז"ל [שחישב קיצים] ונאמר שלמרות שהוא ידע שאסור לעשות כן, מה שהביאו לעשות זאת היא היות אנשי דורו מלאי ספקות באמונה, וכמעט שאבדה דת ה', לולי היה הוא ז"ל … לקבץ המון בני האדם בחשבון הקצים, לחזקת תוחלתם לאמת.

עוד הקדמה מובאת במפרשים, כי חישוב הקץ הוא אינו מדע מדויק, אלא זהו רק יום מסוגל שבו במיוחד יכולה לבוא הגאולה אילו נזכה ונחזור בתשובה. אולם קרה למעשה שכל החישובים והמועדים שנאמרו על ידי גדולי ישראל, עברו בלא גילוי המשיח[3]. שכן לא היינו ראויים לכך.

10. נצח ישראל למהר"ל סוף פרק מ: תדע שכל מה שאמרו חכמים בעניין הקץ, לא שהיו גוזרים שכך היה בודאי באותו זמן ובאותה שעה, רק שגילה לנו זמן מוכן שראוי שיהיה בו הקץ… הקץ הוא מהדברים הנעלמים אשר אי אפשר שיהיה נגלה בברור.

הראשון שהציג תאריך של "קץ", היה דניאל בסוף ימי גלות בבל:

11/א. דניאל יב: ויאמר לאיש לבוש הבדים … עד מתי קץ הפלאות? … ויאמר: לך דניאל כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ … ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם, ימים אלף מאתים ותשעים.

11/ב. רש"י: אלף מאתים ותשעים שנה הן מיום הוסר התמיד [ימי החורבן השני] עד שישוב בימי משיחנו.

גם הרמב"ן הולך בדרך דומה ומפרש שמשיח יבוא 1290 שנה אחרי החורבן השני, שנת ה אלפים קיח:

11/ג. רמב"ן בראשית ה,ח: ויהיה זה קיח שנה אחר האלף החמישי … מעת הוסר התמיד לתת שיקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים.

הרמב"ם הציג באגרת תימן "קץ" אחר וכתב שהוא יותר אמיתי מכל חשבון:

12. אגרת תימן: יש אצלנו קבלה גדולה ונפלאת… שתחזור הנבואה לישראל … בשנת ד´ תתקע"ו ליצירה (=1216), ואין ספק שחזרת הנבואה היא הקדמת המשיח … זהו יותר אמיתי מכל חשבון שנאמר בשום קץ.

ועוד כתבו רבים קיצים שונים. גם בדורות האחרונים נאמרו קיצים כאלו[4], ובשם רבינו הזקן מובא שהשנה שעברה, שנת תשע"ה, הייתה ראויה להיות קץ. כך הוא דרש בפרשת פקודי את הפסוק "ואת האלף שבע מאות שבעים וחמשה עשה וווים לעמודים" – וקרא את המילה "האלף" בלשון "ה-אלף", כלומר "ה' אלפים" ועוד "שבע מאות שבעים וחמשה". והייתה כוונתו לרמוז בזה ששנת 5775 – תשע"ה – היא שנת הקץ[5].

על כל פנים, לפי כל זה אפשר לפרש, שיעקב אבינו התכוון לגלות לבניו את אחד התאריכים הללו. אולי הוא התכוון לומר לבניו ששנת ה'תשע"ה – היא שנת גילוי המשיח…

דיון: האם ההסבר הזה נראה ומסתבר?

כמובן, קשה מאוד לומר כן, שהרי איזה טעם יש לו לספר להם, שמשיח יבוא במרחק של עוד אלפי שנים מאותו היום שבו עמדו? זה הרי רק ייאש אותם!.

ואם כן, מהו התאריך שהתכוון יעקב לגלות לבניו[6]?

מבאר הרבי דבר נפלא: יעקב התכוון לומר להם כי למעשה משיח יכול לבוא היום. כל יום הוא המועד לביאת המשיח והדבר יכול להתרחש היום ממש. כל מה שנדרש לכך הוא להתאמץ ולהכין את העולם ואת עצמנו להיות ראויים לו.

ובביאור יותר: תאריך ביאת המשיח היהודי מורכב למעשה משני תאריכים: יש את התאריך המקורי שאותו קבע הקב"ה בעת בריאת העולם, "בעתה", והתאריך הזה היה רחוק מאוד מאותו יום שבו הם עמדו. אולם יעקב התכוון לומר להם כי יש עוד תאריך לביאת המשיח: התאריך של "זכו" והתאריך הזה הוא היום ממש.

כך שבתוך הגילוי של יעקב אבינו הסתתר מסר כפול: מסר של תקווה ומסר של איום. מצד אחד, מסר של תקווה, שביכולתנו למהר אותו. אך מצד שני מסר של איום, שאם לא נעשה כלום לטובת ביאת המשיח ונמתין שהדברים יקרו מאליהם, התאריך במצב של "בעתה" הוא רחוק מאוד. חשוב לענ"ד לחדד את הקטע הזה, כדי שיהיה יותר ברור ההמשך, שיעקב אבינו הלחיץ אותם לכך ולכן נלקחה ממנו הנבואה, כדי שתבוא הגאולה מלמטה למעלה.

כך מבארת הגמרא:

13. סנהדרין צח,א: רבי יהושע בן לוי רמי כתיב(ישעיהו ס, כב)בעתה וכתיב אחישנה? זכו אחישנה לא זכו בעתה אמר רבי אלכסנדרי רבי יהושע בן לוי רמי כתיב (דניאל ז, יג) וארו עם ענני שמיא כבר אינש אתה וכתיב (זכריה ט, ט) עני ורוכב על חמור? זכו עם ענני שמיא לא זכו עני רוכב על חמור.

ובזה מבארת הגמרא שם סיפור תמוה:

14. רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו דהוי קיימי אפיתחא דמערתא דרבי שמעון בן יוחאי אמר ליה … אימת אתי משיח? אמר ליה זיל שייליה לדידיה. והיכא יתיב? אפיתחא דקרתא. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים וכולן שרו ואסירי בחד זימנא איהו שרי חד ואסיר חד. אמר דילמא מבעינא דלא איעכב. אזל לגביה אמר ליה שלום עליך רבי ומורי, אמר ליה שלום עליך בר ליואי. א"ל לאימת אתי מר? א"ל היום. אתא לגבי אליהו … אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא ולא אתא. אמר לו: הכי אמר לך:היום אם בקולו תשמעו.

אם כן, התשובה על השאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח" היא: היום, בכל רגע, אם רק נעשה מה שצריך כדי שיבוא. לאידך, אם חס וחלילה לא נכין העולם עבורו, הרי הוא יכול להתעכב עד התאריך של "בעתה".

כאשר החפץ חיים היה נוסע מהבית, היה לוקח עימו מזוודה סגורה. מעולם לא פתח את המזוודה, אך מעולם לא יצא מהבית בלעדיה. בני הבית היו סקרניים לדעת מה יש בה, אך לא הצליחו לגלות זאת. אחרי פטירתו, פתחו את המזוודה וגילו בה קפוטה חדשה וחגיגית. אז נזכרו שהחפץ חיים אמר פעם, שראוי לקבל את משיח עם קפוטה חגיגית…

15. לקוטי שיחות כ/231: תעתיקו את כל הטור הימני בעמוד הזה, 231. אין לי כוח להעתיק באידיש.

אולם לפי זה, נשאלת השאלה ההפוכה: למה ה' מנע את יעקב מלומר זאת? מדוע עצר אותו מלומר לבניו את המסר המכריע שהכול תלוי רק בהם, ומשיח יכול לבוא "היום" או חלילה, אם לא יעשו שום דבר, רק בעוד אלפי שנים חס ושלום?

מבאר הרבי ביאור עמוק – שהוא מהות התפקיד המוטל עלינו כיום כהכנה לביאת המשיח.

 

ד. נפתח את ביאור רבינו וגישת תורת החסידות לעניין ביאת משיח צדקנו, בסיפור חסידי עתיק מימי ראשית החסידות:

רבי זאב קיצעס, תלמידו של הבעש"ט, חלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. לעת זקנותו הבין שאם לא עכשיו – אימתי והוא היה נחוש בדעתו לנסוע. הוא מכר את הבית, נפרד מהחברים והלך לבקש את ברכת הדרך מהבעש"ט. אך לאכזבתו, הרבי הפנה ממנו את הראש ולא ענה. הוא ניסה שוב ושוב לבקש ברכה והסכמה, עד שיום אחד האיר לו הבעש"ט פנים ואמר: "נו, אם אתה מתעקש לנסוע, יהא ה' עמך", אך הרבי הוסיף עוד משפט סתום: "בכל מקום שתבוא, היזהר שלא תיכשל בלשונך".

רבי זאב קנה בהתרגשות כרטיס הפלגה ויצא לדרך הארוכה לארץ ישראל. ההפלגה בים הייתה קשה בגלל הרוחות, והאניה סטתה מהדרך ועגנה באיזה אי נידח. רבי זאב ירד אל האי, אכל ושתה ופתאום ראה יהודי עומד לפניו. היה זה איש מבוגר ומרשים ורבי זאב פתח עימו בשיחה. בין הדברים, עברו לדבר על מצב היהודים בעולם, והיהודי התעניין לדעת מה קורה בגולה כי שמע שהצורר חמלינצקי ימ"ש עשה טבח ברבבות יהודים רח"ל. אמנם רבי זאב, שהיה שרוי באקסטאזה של עליה לארץ, השיב בעליצות כי המצב לא כ"כ נורא ויהודים מתעוררים להתקרב לה'.

התעקש הזקן ואמר שוב כי שמע אחרת, שאין תקנה בגולה ולכל מקום שהולכים, הרעה רודפת. אך רבי זאב ענה בביטחון כי "בכל דור קמים עלינו לכלותנו והקב"ה מצילנו מידם". שמע זאת הזקן ונאנח מרה. דמעות נשרו על לחייו והוא נעלם מהמקום. לפתע נזכר רבי זאב במה ששמע מהרבי, שעליו להיזהר בלשונו!. האו הבין שפספס את הזדמנות חייו. ברוב שברונו, החליט לשנות את המסלול ולשוב אל הבעש"ט.

כשהגיע לשם, אמר לו הרבי: דע לך שהזקן שעימו דיברת היה אברהם אבינו, איש החסד, שעומד ומלמד זכות על ישראל. משמים ציפו לך שתבוא ותאמר כי ישראל אינם יכולים להמשיך עוד יום אחד בגלות. אך אתה דחית את הקץ עם מידת הביטחון שלך…

בשביל לזכות לביאת המשיח – אנחנו צריכים לרצות אותו. משיח לא יכול לבוא כל עוד מרגישים בנוח בגלות, כי אי אפשר לגאול אדם שלא רוצה להיגאל.

למה הדבר דומה? כאשר משחררים מבית הכלא אסיר שמרגיש שם בנוח ורכש חברים טובים שם, הוא ימצא דרך מהירה לחזור לכלא…

מהות הגאולה על פי ההשקפה החסידית היא, חיים של התאחדות גמורה עם הבורא. אלו יהיו ימים נעלים שנזכה לראות את מה שאי אפשר לראות כיום, ולהרגיש את הכוח האלוקי המניע אותנו. אנו נהייה מודעים להשגחה העליונה המלווה אותנו בכל רגע ומובילה את חיינו.

אולם כדי שיקרה שינוי מהותי כזה, נדרש שינוי מהותי בתוכנו. עלינו להכריז כי הגלות אינה טובה לנו. החיים הרגילים של מאבקים פנימיים עם היצר, שאיפה עמוקה לחיים גשמיים נוחים וכו', אינם מספיקים עבורנו. אבל כל עוד אנחנו מרגישים בנוח בגלות, אין שום עניין שהקב"ה יביא הגאולה מלמעלה, שהרי אנו נמצאים בגלות פנימית ועמוקה בנפשנו.

בעומק יותר: מובא בספר הזוהר כי החידוש המהותי של הגאולה העתידה יהיה, שזאת גאולה נצחית שלא תבוא אחריה עוד גלות. בעוד שהגאולות הקודמות היו זמניות ושני בתי המקדש נחרבו, הגאולה העתידה תהיה נצחית ושלימה.

16. זוהר ג רכא,א: [בית המקדש הראשון] אתבני על ידא דבר נש ובגין כך לא אתקיים, ושלמה הוא ידע דבגין דהאי עובדא דבר נש לא יתקיים ועל דא אמר: אם ה' לא יבנה בית שווא  עמלו בוניו בו – דהא לית ביה קיומא. [וכן] ביומוי דעזרא [בניינו של עזרא] גרם חטאה ואיצטריכא אינון למבני ולא הוא ביה קיומא. ולזמנא דאתי כתיב: בונה ירושלים ה', איהו ולא אחרא, ובניינא דא אנא מחכאן ולא בניינא דבר נש דלית ביה קיומא כלל.
17. לקו"ש כ/232: כאשר העבודה נעשית מצד סיוע מלמעלה ולא ביגיעת עצמו, הרי אז אין 'נצחיות' בעבודה, כאשר הסיוע האלוקי יתעלם, יכול האדם לרדת ממדרגתו ח"ו. דווקא בשעה שהעבודה באה באתערותא דלתתא (בכוח עצמו), היא בבחינת דבר המתקיים ומביאה גאולה נצחית שאין אחריה גלות.

בכך מובנת העובדה שחז"ל קבעו בקשות רבות על הגאולה. שליש! מתפילת שמונה עשרה הן בקשות על הגאולה העתידה. ולכאורה הוא דבר תמוה ביותר: מדוע אנו צריכים לבקש הגאולה? הרי הגאולה היא אירוע כה מהפכני, שמיימי ונעלה שהוא רק בידי הקב"ה, ובמילא מתי שהוא יראה לנכון הוא יביא המשיח, ומה יש לנו 'לנדנד' על זה?

17. שבת לא,א: אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפו"ר? ציפית לישועה?

הלכות מלכים להרמב"ם פרק יא: וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו.

אלא שהבקשות על הגאולה, הן חלק מהותי מתהליך הגאולה עצמה. הגאולה איננה תהליך עליון שמתחיל מהקב"ה, אלא גאולה עצמית של כל אחד מאיתנו מכבלי החומר של העולם הזה. לכן אנו אמורים לפתוח את הדלת ולהתחיל בעצמנו את תהליך השחרור מכבלי העולם הזה.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את הוויכוח בין יעקב אבינו לקב"ה. כמו אבא טוב ואוהב, יעקב רצה לעשות הכול כדי לזרז ככל האפשר את תהליך הגאולה. ולשם כך, הוא רצה לבחור ב"קיצור דרך" של לגלות להם את הקץ ובכך להלחיץ את בניו ולומר שהגאולה תלויה במעשיהם ויכולה לבוא "היום" או בעוד אלפי שנים ח"ו.

אולם ה' אינו רוצה שהגאולה תבוא בגלל הלחץ של הצדיקים. הגאולה צריכה לבוא מאיתנו, מתוך תחושה פנימית וכנה שהחיים החומריים אינם מספיקים עבורנו ואנו ראויים לחיים רוחניים טובים יותר.

18. לקוטי שיחות ח"כ/232: יעקב רצה שנצא כמה שיותר מהר מהגלות. יתכן אמנם שיהיה חסר בשלמות הגאולה, אבל הגאולה עצמה תבוא בהקדם. וזהו דיוק הלשון "ביקש יעקב לגלות", מלשון "בקשה", יעקב התכוון לבקש בכך מהקב"ה את זירוז גילוי הקץ.

אולם הקב"ה רוצה שהגאולה תבוא בתכלית השלמות – שזה קשור בכך שעבודת היהודים להביא את משיח תהיה בשלמות, ולכן 'נסתלקה ממנו שכינה', שזה מביא לשלימות גדולה יותר בהבאת הגאולה.

ישנו סיפור ידוע בתולדות ימי החסידות בשם "הנפילה" של החוזה מלובלין (סיפורי חסידים (זוין) מועדים/377): אחרי מפלת נפוליאון בשנת תקע"ד (1814), היתה תחושה בין מאורי החסידות כי ביאת משיח מתקרבת. הם סיכמו ביניהם כי היהודי הקדוש מפשיסחא יסתלק מהעולם ויהיה להם לעזר בעולם העליון, ואילו החוזה מלובלין והמגיד מקוז'ניץ יתאמצו כאן בעולם לפעול את ביאת המשיח. הם קבעו כיום מסוגל לכך את שמחת תורה תקע"ה (לפני 202 שנה).

אחרי ההקפות, פרש החוזה לחדרו וביקש מהרבנית שתשמור עליו בעינא פקיחא. אך בדיוק דפק מישהו בדלת והרבנית ניגשה לשם, וכששבה לחדר, לא מצאה את הרבי. היא הרימה קול צעקה והחסידים רצו החוצה, עד שמצאו אותו מוטל על הקרקע במרחק 50 אמות מהבית. מאותו יום הוא נעשה חולה מאוד ואמר לחסידים שזו קפידא מלמעלה על כך שניסה לדחוק את הקץ.

מסופר שהמתנגדים שמעו את הנעשה איתו ורצו לחגוג את הסתלקותו, אך הוא אמר כי "ביום שאלך מהעולם, אפילו מים לא יוכלו לשתות". ואכן הוא הסתלק בתשעה באב באותה שנה.

נבקש, נתחנן ונצפה בכל יום שיבוא ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו.

[1] ראיה לדבריו אפשר למצוא בפסחים ד, על אדם שאהב לשבת ליד חוף הים. ביררו ומצאו שהוא משבט זבולון, ולכן נמשך באופיו ל"חוף ימים". עוד מסופר שם על אדם שהיה הופך כל דבר לקרב משפטי, ביררו ומצאו שהוא משבט דן, ולכן יש בו אופי של "דונו דיני". נמצא שברכות יעקב רק חיזקו את האופי הבסיסי שלהם.

[2] עוד הסברים ראו: http://www.chabad.org.il/Articles/Article.asp?ArticleID=1340&CategoryID=247.

[3] וגם בזה מבואר שבכל קץ כזה חלה התקדמות נוספת לקראת הגאולה כמו התגלות פנימיות התורה וכו'.

[4] ראו באתר "חב"דפדיה" ערך "קץ הגלות".

[5] להעיר ממאמרי רבינו הזקן פרשת פקודי, שמבאר פסוק זה על הקץ הידוע בשנת תר"ג.

[6] אפשרות נוספת (לקו"ש כ/230): יעקב התכוון לדבר על הקץ של "יציאת מצרים", ורצה לומר, שאילו יזכו, זאת תהיה הגאולה השלימה וייבנה בית המקדש באופן נצחי שאין אחריו גלות. אולם מקשה הרבי, שהרי יציאת מצרים התרחשה מאתיים שנה אחרי אותו היום שבו עמדו ואף אחד מהם לא אמור לחיות באותו יום ושוב לא מובן מה היה לומר להם דבר כזה? רק ירחיק אותם מהתקווה התמידית לביאת המשיח?

קובץ להורדה:

ויחי עה