פרשת בא – איך עונים על זלזול הבנים: מה העבודה הזאת לכם?

הכומר פגש את הגבאי של בית הכנסת והביע זלזול במצוות התורה. "אצלנו יש בסך הכול מצוות בודדות ואילו אתם מטריחים את האנשים במצוות וגזירות רבות שאין בהם טעם והיגיון". – "אתה טועה", השיב הגבאי בשלווה, "תבוא בשבת לבית הכנסת ואסביר לך את המשמעות של כל אחת מהמצוות".

בדיוק בשמונה בבוקר התייצב הכומר בפתח בית הכנסת והמתין להסברים. הוא ראה את האנשים נוטלים את הידיים וביקש להבין את משמעות המצווה. "אנו מטהרים את עצמנו כהכנה לעמידה לפני ה' בתפילה". אחר כך התעטפו המתפללים בטלית והגבאי הסביר כי אנו מזכירים לעצמנו את תרי"ג המצוות. אחרי התפילה הארוכה, הוציאו ספר תורה מהארון והכומר העייף ביקש להבין למה זה טוב. הגבאי הסביר בסבלנות כי כעת אנו שומעים את דברי ה' ונזכרים מה עלינו לעשות.

אחרי שהסתיימה הקריאה, עלה הרב על הבמה כדי לשאת את הדרשה השבועית. הוא הוציא שעון יד מוזהב והניח מולו. "מה משמעות הנחת השעון", ביקש הכומר לדעת. – "אה, זה חסר משמעות לחלוטין. אין לכך כל משמעות"…

אנשים רבים שואלים, בשביל מה לקיים מצוות? מה נותנות המצוות לאדם בימינו? החיים של אדם דתי הם מלאי חובות ומשימות והשאלה המתבקשת היא, מי צריך את זה? או מה מפסידים כשלא מקיימים מצוות?

השאלה הזו לא התחדשה בימינו, אלא מיד עם נתינת התורה. אנו פותחים השבוע את החלק ה'עיקרי' בתורה, זה המצווה את תרי"ג המצוות והתורה עצמה מעלה מיד את השאלה המתבקשת:

1. שמות יב,כו: והיה כי יאמרו אליכם בניכם: מה העבודה הזאת לכם?

ירושלמי פסחים א,ד: מה העבודה הזאת שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה?

מעניין לשים לב לדבר מדהים. השאלה מוצגת בלשון רבים: "כי יאמרו אליכם בניכם"!. בעוד ששאלת הבן החכם בספר דברים מוצגת רק בלשון יחיד: "והיה כי ישאלך בנך". אלא שזעקת "מה העבודה הזאת" היא פליאה של רבים. המוני ילדים אינם מבינים את הטורח שמטריחים עליהם ההורים בכל שנה. ולכן חובה עלינו לחפש את ההסבר המשכנע והחודר אל הלב: מה נותן קיום המצוות?

כמובן, התשובה המפורסמת שמעניקה ההגדה של פסח, אינה מספקת כשלעצמה:

הגדה של פסח: אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: אילו היית שם – לא היית נגאל.

מה התשובה לשאלה הקשה? בהתקפה נגדית? 'ההתקפה היא נשקו של החלש' ואינה יכולה להוות גורם משכנע. מה אפוא התשובה לשאלת ה"בנים": מה נותן קיום המצוות לאדם בימינו?

אנו רוצים להתבונן בשאלה הגדולה הזאת, דרך שתי המצוות הראשונות שקיימו ישראל בתור "עם". כדי לזכות להיגאל מהשעבוד הנורא במצרים, ה' תבע מהם להקדים ולקיים תחילה שתי מצוות:

שמות יב: דברו אל כל עדת ישראל לאמור: בעשר לחדש הזה וייקחו להם איש שה לבית אבות, שה לבית … והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחדש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.

המכילתא מרחיב כי מצות הפסח הייתה אחת מתוך שתי מצוות שהתחייבו בהן בטרם יצאו ממצרים:

מכילתא: היה רבי מתיא בן חרש אומר: הרי אומר הנביא יחזקאל (טז): 'ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים' – הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו, שנאמר שם: 'ואת ערום ועריה'. נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה (שמלו עצמם באותו הלילה שיצאו ממצרים, רש"י), שנאמר: 'ואראה אותך מתבוססת בדמייך' – בשני דמים.

הדרשה של רבי מתיא בן חרש מבוססת על משל מרגש בספר יחזקאל. הנביא מספר שם על תינוקת עזובה, שהוריה השליכו אותה בשדה מיד אחרי לידתה. הם אפילו לא רחצו אותה מדם הלידה, אלא זרקו אותה מלוכלכת. עבר שם אדם ושמע את בכייה, ליטף אותה ואמר: עוד יבואו לך ימים יפים. חלפו שנים, היא צמחה ובגרה ועדיין הייתה מוטלת אסופית בשדה, אדומה מדם הלידה. עבר שם שוב אותו אדם וראה אותה מתבוססת בדמה, אסף אותה אל ביתו, רחץ אותה ונשאה לאישה.

לדעת רבי מתיא בן חרש, זהו משל נוקב על המצב של ישראל במצרים: הם היו מוטלים על אדמת השדות, מותשים מרוב עבודת פרך. ה' עבר שם וראה את מצבם הנורא, אך דרש מהם תחילה לתת "שני דמים" – דם פסח ודם מילה. וכאשר ראה אותם מתבוססים בשני הדמים הללו, התמלא אליהם באהבה, אסף אותם מאדמת השדה ונשא אותם לעם הסגולה שלו.

ללא ספק זו דרשה נהדרת, אולם היא מעוררת שתי שאלות קשות: א. למה בכלל נדרש מהם לתרום את שני "הדמים" הללו בכדי לזכות לצאת ממצרים? האם לא הגיע להם לצאת כבר?!

ב. מה משמעות שתי המצוות? למה לא הספיקה מצווה אחת או לחילופין – שתים עשרה?

וכיון שאלו הן המצוות הראשונות שקיימו ישראל בתור "עם", סביר להניח כי הן אינן רק מצוות פרטיות ונקודתיות, אלא מעבירות את המסר הגדול של ה' מאחורי כל עולם המצוות.

א. פרשת "בא" היא במובן מסוים, ההתחלה של התורה. הפרשיות עד עכשיו היו בעיקר הקדמה וחימום מנועים לקראת הדבר האמיתי. כך פתח רש"י את פירושו בבראשית א פסוק א: 'אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא בהחודש הזה לכם'. שכן, התורה היא ספר החוקים של ה' ונועדה להעביר את רשימת הדרישות שלו מבני האדם – והרשימה הזו מתחילה בפרשת השבוע.

פרשת בא מטילה שפע של עשרים מצוות. התורה מציגה כאן כמה מצוות שהן מהמרכזיות ביותר ביהדות, כמו "ברית מילה", "הנחת תפילין" ועוד, אבל אין ספק שעיקר הפרשה עוסק ב"קרבן פסח".

שבועיים לפני יציאת מצרים, בראש חודש ניסן, ה' בישר למשה ואהרן שזהו זה. פרעה עומד להישבר ולשחרר אותם. אמנם לפני שהנס הגדול הזה יקרה, עליהם להקדים ולהביא קרבן פסח. כאן פותחת התורה בפרק ארוך המציג מצווה בעלת פרטים רבים ומסועפים. מעניין להעיר כי כמה מהדרישות באותו הפסח, היו ייחודיות לאותה שנה של ערב יציאת מצרים ולא חזרו על עצמן ב'פסחים' הבאים.

2. משנה פסחים ט,ה: מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מ'בעשור', וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף … ונאכל בחפזון בלילה אחד ואילו פסח דורות נוהג כל שבעה.

הדרישה הראשונה הייתה לקחת שה (כבש) ביום עשירי לחודש ניסן ולהחזיק אותו בבית. אחרי ארבעה ימים של חיים משותפים עם הכבש, היה עליהם לשחוט אותו בין הערביים ולמרוח את הדם שלו על המשקופים. בהמשך הלילה, בשעת חצות, היה עליהם לאכול את הבשר בחיפזון.

בנוסף, היו עוד דרישות מעניינות בהכנת הקרבן:

שמות יב,ט: אל תאכלו ממנו נא ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש על ראשו על כרעיו.

היה אסור לבשל את הבשר במים, אלא רק לצלות אותו באש. בנוסף, היה אסור לחתוך את הכבש לחתיכות קטנות, אלא לצלות אותו על השפוד כשהוא שלם (אחרי השחיטה), על ראשו ועל קרבו.

כמובן, כל הדרישות הללו צריכות עיון: למה להחזיק את הכבש ארבעה ימים בבית? למה למרוח את הדם על המשקופים? וכי ה' צריך 'הוראות דרך' איפה גר יהודי ואיפה גוי?! ולמה לצלות אותו על האש ולא לבשל במים? ומדוע לעשות זאת כשהוא שלם?!

אולם זה עוד לא הכול. רבי מתיא בן חרש טוען כאמור, שזאת הייתה רק מצווה אחת מתוך שתיים. בנוסף, הם הצטוו למול את עצמם באותו לילה של יציאת מצרים. נחשוב על זה: מיליוני גברים וילדים, מלו את עצמם בחיפזון באמצע הלילה, רגע לפני שיצאו אל הדרך הארוכה במדבר.

המדרש מוסיף סיפור מעניין איך זה בדיוק התבצע? מה גרם למיליוני אנשים למול את עצמם רגע לפני היציאה לדרך הארוכה? "כיון שעשה משה את הפסח שלו, גזר ה' לארבע רוחות העולם הנושבות בגן עדן והלכו ונדבקו באותו הפסח … והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אצל משה ואמרו לו: בבקשה ממך האכילנו מפסחך, שהיו עייפים מן הריח. אמר ה': אם אין אתם נימולים, אין אתם אוכלין … מיד נתנו עצמן ומלו".

ואף שהפרשנות של רבי מתיא בן חרש – לפיה הם מלו עצמם באותו הלילה – לא מובאת במפורש בתורה. שכן הפעם הראשונה שבה מצווה התורה למול היא דווקא אחרי יציאת מצרים (פסוק מג). אחרי שהם כבר הגיעו ל"סוכות" והשאירו את ההיסטוריה המצרית מאחוריהם. בכל זאת, רבי מתיא בן חרש טוען כי למעשה, המצווה הזו נאמרה כבר לפני יציאת מצרים וקיימו אותה רגע לפני היציאה משם.

המקור שלו הוא, כאמור, בלשון הנביא יחזקאל: "מתבוססת בדמייך" – לשון רבים, פסח ומילה:

שמות רבה יט: נתנו עצמם ומלו והתערב דם הפסח בדם המילה והקב"ה עובר ונוטל כל אחד ונושקו ומברכו, שנאמר ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך [ואומר לך בדמייך חיי ואומר לך בדמייך חיי] – חיי בדם פסח, חיי בדם מילה.

וכאן אנו שבים ושואלים: מה הייתה המטרה מאחורי תרומת הדם הכפולה הזו – דם פסח ודם מילה?

ב. בפשטות, מצות קרבן פסח נועדה להיות המכה האחת עשרה. זאת הייתה אמורה להיות המכה הקשה ביותר שנחתה על ראש המצרים.

האומה המצרית עבדה את הכבש. הם האמינו בכוחו של הטלה להשפיע ברכה לאדמה והיו נמנעים בכל תוקף מלשחוט אותו ולאכול את בשרו. בחודש ניסן, אז הוא זמן "מזל טלה" והאדמה צריכה ברכה מיוחדת בראשית האביב – היו עורכים לכבודו טקסי פולחן חגיגיים.

(דוגמא לכך בימינו, ניתן למצוא אצל בני האומה ההינדית בהודו, המאמינים ב'פרה קדושה' ומחשיבים את הפרה ואת השור לקדושים ולכן אינם שוחטים אותם ואוכלים מבשרם).

לפי זה, מסבירים המפרשים את כל חלקי מצות הפסח. המעשה הזה נועד להכות את המצרים בעצב הרגיש ביותר. ה' ציווה לקחת את הכבש כמה ימים לפני פסח כדי לבזות אותו במשך ימים רצופים ואחר כך לשחוט אותו ולהפגין את העובדה שאין בו כל כוח.

3. זהר פרשת בא: כבש לקרבן פסח למה? אלא שיראתם של המצרים היה כבש. אמר הקב"ה: מבעשור לחודש קחו יראתם של המצרים ויהיה אסור ונתפס במאסר שלכם יום אחד ושניים ושלושה, וביום הרביעי תוציאוהו לדין ותתאספו עליו. ובשעה שהמצרים שמעו קול יראתם שנאסר במאסר ישראל ואין יכולים להצילו – היו בוכים … וזה קשה להם מכל המכות שהביא עליהם הקב"ה.

ברוח זו, מבוארים היטב גם יתר חלקי המצווה. הם הצטוו לצלות את הכבש ולא לבשלו במים. כיון שכך התפשט ריחו בכל מצרים והמצרים הרגישו היטב מה עובר על האליל שלהם…

חזקוני יב,ח: צלי אש – שיהא ריחו נודף בחוטמם של מצרים וידעו שהם אוכלים את יראתם.

זה בדיוק היה העיקרון מאחורי הדרישה לאכול אותו שלם – על ראשו ועל קרבו. כיון שכך יראו המצרים על גבי הגריל את האליל שלהם נשרף ולא יוכלו לחשוב שמדובר בחלקים של בשר אחר.

עקדת יצחק: וציווה לאכול אותו כדמותו וצלמו [שלם] ראשו על כרעיו וקרבו.

אולם, דומה כי ההסבר הזה אינו מספיק: איננו מבינים מדוע היה זה תפקידם של ישראל להכות את המצרים במכה האחת עשרה? כשם שה' נתן עשר מכות, היה עליו לתת גם את המכה האחרונה?

וגם ביחס למצווה השנייה – מצות מילה – איננו מבינים: מדוע היה זה כה חשוב למול את עצמם רגע לפני היציאה לדרך הארוכה?

אנו שבים, אם כן, אל נקודת ההתחלה ושואלים: "מה העבודה הזאת לכם"? מה המטרה מאחורי שתי המצוות הראשונות שקיימו ישראל כ"עם"? ובאופן יותר רחב, מה המטרה מאחורי המצוות בכלל?

ג. ברצוני לפתוח עם משל אישי, ששמעתי ברגע מאוד פרטי, אבל הוא נושא משמעות עצומה.

בכ"ג טבת בשנה שעברה, התבשרתי בפתאומיות על הפטירה של אבי. זה היה רגע נורא עבורי מתוך הקשר הקרוב שהיה לי עימו, אך אחרי ההלם הראשוני, התווספה עוד דאגה: כיצד אסתדר עם החובה לגשת חזן במשך י"א חודש? יוצא לי להסתובב די הרבה בארץ (ובעולם) ולא בכל מקום אני יכול לגשת שליח ציבור. זה נתפס בהחלט כמו עול כבד שהולך לשבש את החיים.

שאלתי בחרדה את אחד מבני-הדודים שלי, שהיה באבלות כמה שנים לפניי ומסתובב בחו"ל עבור ענייני כשרות, איך צלח את השנה הזו? הוא השיב תשובה מהממת, ששינתה את המבט לחלוטין:

דע לך שקשה להתחיל את הקדיש, אבל יותר קשה לסיים אותו. כאשר מתקרבת סוף השנה ואתה מבין שעומד להיפסק החבל הממשי האחרון שקישר אותך עם אביך – זהו רגע יותר קשה…

דומני כי זהו משל מצוין אודות התפיסה החסידית על המצוות: כל יהודי רוצה קשר עם הקב"ה. בתוך הלב מקננת בנו נשמה אלוקית שעורגת לקשר עמוק עם האלוקים, אך כיצד אפשר ליצור חיבור אל האין סוף? איך אדם קטן כמונו יכול לתפוס מקום אצל מלך המלכים ואדון האדונים?

וכשם שאנו רוצים בכך, גם ה' כמה לכך. ה' קשור עימנו באופן מאוד עמוק. הוא ברא כל אחד מאיתנו באופן אישי. השקיע מחשבה ביצירה הייחודית של כל אחד עם האופי האישי והמראה הייחודי שלו, ולכן גם הוא כמה לקשר קרוב עם בני האדם. אך כיצד יכול להתרחש חיבור בלתי אפשרי כזה?

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו אדם שזכה להיות שכן של איינשטיין. הוא רואה את איינשטיין יושב בחצר המשותפת שלהם וחושב מחשבות גדולות על תורת הקוואנטים, והוא נמשך אל הגדולה ורוצה להחליף איתו מילה. אבל איך ייגש אליו? מה יאמר לו? לגבי אותו מדען דגול, הוא לא ממש קיים.

אינשטיין יצא עם חבר לקמפינג. הם פתחו אוהל, פרשו שמיכה על הדשא ונרדמו. באמצע הלילה, מעיר החבר את איינשטיין ושואל מה אתה רואה למעלה? איינשטיין מביט אל הרקיע ואומר: מימין זאת קבוצת הכוכבים שנקראת 'הדובה הגדולה', משמאל זאת העגלה הגדולה…

• "אלברט, אתה מטומטם. אם אתה רואה את השמים, זה אומר שגנבו לנו את האוהל"…

וכיון שישנו פער כזה בין בני האדם, איך איש פשוט יכול ליצור קשר עם הגדולה? וככל שהדברים אמורים בין בני האדם – שסוף סוף הם שניהם בני אדם – כל שכן שהתמיהה העצומה הזאת עולה בין בורא לנברא: איך אדם חומרי יכול ליצור קשר עם האין סוף? איך אדם יכול לקפוץ יותר מהראש שלו? במה זה שונה משולחן שינסה ליצור קשר עם הנגר שהרכיב אותו?

הדרך היחידה לכך, היא על ידי שהוא משרת אותו. נתאר לעצמנו כי יום אחד איינשטיין קורא לשכנו ומבקש ממנו עזרה. "אני זקוק לשלוח מכתב בדואר ואיני יודע איך עושים זאת. אנא עשה עבורי את הטובה". כך הם מתיידדים בהדרגה והופכים להיות שכנים קרובים.

באותה מידה, לגבי הקשר עם האין סוף: הדרך היחידה ליצור עימו חיבור, היא כאשר מקיימים את רצונו. כל פעם שיהודי עושה את רצון ה' ומקיים מצווה, הנברא והבורא הופכים להיות ישות אחת. אור השכינה מקיף את האדם וסוכך על נפשו.

לפי הפרשנות הזו, המילה "מצווה" מקבלת משמעות חדשה לחלוטין, אין זו רק "מצווה" מלשון "ציווי ופקודה", אלא מלשון "צוותא וחיבור". המצוות הן האמצעי לעמוד ב"צוותא" עם מלך מלכי המלכים.

4. היום יום ח חשוון: מצווה לשון צוותא וחיבור והעושה מצווה מתחבר עם העצמות ברוך הוא, מצווה הציווי. וזהו "שכר מצווה – מצווה": מה שנתחבר עם עצמות אין סוף מצווה הציווי – זה שכרו.

ואם זאת היא משמעות המצווה, הרי גם היחס אליה אמור להיות שונה לחלוטין. האדם אמור לשיש ולרקוד על ההזדמנות הבלתי רגילה שניתנה לו, לפרוץ את כל גבולות הטבע ולהיות אחד עם האין סוף.

כך משתפך רבנו הזקן בשפה רגשית ולא שגרתית כאשר מדבר על ההזדמנות האדירה של המצוות:

תניא פמ"ו: אם מלך גדול ורב מראה אהבתו הגדולה לאיש הדיוט ושפל אנשים … ויורד אליו ממקום כבודו עם כל שריו יחדיו ומקימו ומרימו מאשפתו ומכניסו להיכלו … ומתייחד עמו שם בייחוד וקירוב אמיתי וחיבוק ונישוק  … על אחת כמה וכמה שתתעורר האהבה כפולה ומכופלת בלב ההדיוט ושפל אנשים הזה אל נפש המלך … והנה ככל החיזיון הזה וגדול יותר מאוד … עשה לנו אלקנו … כי הניח הקב"ה העליונים והתחתונים ולא בחר בכולם כי אם בישראל עמו … וקירבם אליו בקירוב ויחוד אמיתי … היא השגת התורה וידיעת רצונו וחכמתו, וגם בבחינת חיבוק הוא קיום המצוות ברמ"ח איברים.

איפה בא לידי ביטוי, קשר החיבוק העצמתי בין היהודי לקב"ה? איפה רואים את השינוי העצום שמחוללת המצווה בעולמו של היהודי?

אחד הביטויים לכך הוא, שיהודי מתעלה מעל כל ההגבלות של הטבע. כאשר יהודי זוכה לקיים מצווה, הגוף שלו נעשה כלי לאור ה' והוא הופך להיות אין סופי בעצמו.

נפתח עם דוגמא מעולמו של היהודי היחיד, הבודד: ידוע הסיפור על אותו חייט פשוט בעירו של הבעש"ט שהיה מברך אנשים והברכות שלו התקיימו. ראשי הקהילה נבהלו וחששו כי הוא עוסק בקבלת מעשית או בכשפים וקיבלו החלטה להכות ולהחרים אותו. אך הבעש"ט ביקש לשוחח איתו קודם והוא סיפר כי קיים במסירות נפש מצוות הכנסת חתן וכלה ומאז כל ברכותיו מתקיימות.

אותו רעיון – ובמידה בולטת ומובהקת עוד יותר – קיים ביחס לישראל כ"עם". למרות כל אלו שקמו עלינו להרגנו, למרות כל הפרעונים במשך ההיסטוריה שאמרו 'פן ירבה', המציאות היא 'כן ירבה וכן יפרוץ'. לא יכול להיות לכך הסבר אחר מלבד העובדה שעם ישראל התעלה לדרגת האין סוף.

אלו היו הימים הנוראים של המהפכה הקומוניסטית. בכל לילה פרצו מלאכי חבלה של הג.פ.או לתוך הבתים ושלפו אנשים שלא חזרו יותר. באחד הלילות בחודש סיוון תרפ"ז (1927) הם פרצו לדירתו של הרבי הקודם והובילו אותו לחקירה. אך זה ממש לא היה אמור להיגמר רק בחקירה. לאורך כל הלילה, שמע הרבי יריות ממרתף הכלא והבין שהם מחסלים אנשים ללא דין וללא דברים.

באחת החקירות, שלף החוקר אקדח וכיוון אל ראשו של הרבי במטרה להכריח אותו לענות על השאלות. הרבי הביט בו ואמר: האקדח שלך מפחיד את מי שיש לו הרבה אלילים ועולם אחד. לא את מי שיש לו אלוקים אחד ושני עולמות.

הרבי ענה לו כך: אין שום דמיון בינינו. היום אתה כאן ומחר אתה מתנדף מעל דפי ההיסטוריה. ואילו אני קשור עם האין סוף ושרוי למעלה מכל ההגבלות הטבעיות. [המציאות מוכיחה שהרבי צדק. לנין וסטאלין נמצאים בוויקיפדיה, ואילו השלוחים של הרבי פועלים בכל פינה ברחבי ברית המועצות].

ד. כעת נשוב אל רבי מתיא בן חרש והמשל של יחזקאל הנביא: אותו אדם עבר בשדה וראה את אותה נערה עזובה ולכלוכית כשהיא ערום ועריה. הוא תהה לעצמו, האם אפשר בכלל לשקם אותה? האם אפשר לגאול אדם כזה מהייסורים שלו? כאשר ראה אותה מתבוססת בדמה, ריחם עליה ואסף אותה אל ביתו.

באותה מידה, ה' עבר מעל השדות במצרים וראה את עם ישראל מוטלים שם לאנחות. הם היו נחותים ומושפלים גם מבחינה רוחנית, "גוי בקרב גוי", לאחר שנטמעו במשך מאתיים שנה בתוך התרבות המצרית. ה' שאל אפוא, איך אפשר לגאול אותם? איך אפשר להוציא את מצרים מישראל ולא רק את ישראל ממצרים? והרי הם "ערום ועריה"?

אמר להם ה', תקיימו את המצוות וכך תתעלו מעל ההגבלות של הטבע. אתם תשתחררו מכל ההנחות של מצרים ותגבשו תפישה מרוממת על החיים. וכדי להתחיל את התהליך, ה' נתן להם שתי מצוות. לא אחת, אלא שתיים.

מצווה אחת נועדה כדי להתחבר עם ה', באופן חיובי, והמצווה השנייה נועדה כדי להתנתק מכל הרפש מסביב, באופן שלילי.

מצות מילה נועדה לחקוק בגופנו סמל קבוע אודות הקשר שלנו אליו, כמו אישה העונדת על אצבעה טבעת נישואין ומפגינה בכך את עובדת היותה קשורה לאיש. ואילו מצות קרבן הפסח, נועדה לשחרר אותם מאמונת ההבל של המזל ולהקנות בהם את התודעה כי הגורל תלוי רק ב'בעל המזל', בכוחו של האין סוף.

לקו"ש חט"ז/117: אצל היהודים באותה תקופה היה חיסרון כפול. א. היה חסר להם ב'עשה טוב', בקיום המצוות ובמילא לא היה להם עם מה ללכת למתן תורה. ב. היה חסר להם ב'סור מרע', משום שהם היו דבוקים בקליפת מצרים, ערות הארץ, ולא היה שייך 'לגאול' אותם משם, כלומר, להוציא מהם את הרע שדבק בהם. לפיכך נתן להם ה' שתי מצוות: דם המילה נועד להכניס אותם באופן חיובי בברית עם הקב"ה ואילו דם הפסח נועד לבטל את היותם 'שטופים באלילים', חלק מאמונת ההבל של העבודה זרה המצרית. ועל ידי שהם שחטו את הפסח, ועוד לאחר שהחזיקו אותו כמה ימים בביתם, נעקרה מהם אותה אמונה זרה.

כעת, אפשר להבין היטב את תשובת ההגדה של פסח לשאלת הבן הרשע: "אילו היית שם לא היית נגאל". כלומר, בלי לקבל על עצמנו עול מלכות שמים, אי אפשר להיגאל. אם רצוננו להיות מרוממים מכל הלשונות ומשוחררים מכל כבלי הטבע – יש לכך רק דרך אחת: לקבל את ה"עבודה הזאת לכם".

תורת מנחם תשכ"ד ב/291: המענה לטענת הבן הרשע הוא, 'אילו היה שם לא היה נגאל'. כלומר, אם רוצים להיגאל ממצרים הוא דווקא על ידי קבלת עול, 'עבדי הם'. אבל בעבודה מצד השגה והבנה לבד, יש מקום להישאר בקליפת מצרים.

מבוסס על לקו"ש חט"ז/114 ואילך

קובץ להורדה:

בא עו