פרשת יתרו – הכל בראש, איך ניתן לשלוט במחשבות?

הבה נדמיין את הסיטואציה הבאה: נרוץ עשרים שנה קדימה לשנת 2037. חברת "טכנו-מיינד" השוויצרית פיתחה מכשיר מפענח מחשבות. המכשיר עוקב אחרי המחשבות של האדם ומקרין אותן על גבי מסך המחשב.

איימי ווייס קנתה את המכונה והיא עוקבת אחרי המחשבות של בעלה, ג'רי. ג'רי מביט על הבית הגדול של השכנים וחושב לעצמו: "לעזעזל, איך הם קנו בית גדול כזה? טומי, אבי המשפחה שם, לא גמר בית ספר תיכון. אם האבא העשיר שלו לא היה עוזר לו, הוא לא היה מגיע לכלום בחיים. איך המזל משחק לו"!

המחשבות של ג'רי ממשיכות לרוץ והוא מדמיין איך טומי לוקח יותר מדי הלוואות על הבית, הוא פושט רגל והבנק מוציא את הבית למכירה בחצי מחיר. הוא, ג'רי, קונה את הבית הגדול של טומי והופך להיות מלך השכונה.

"היי, ג'רי", מתערבת אשתו במחשבות שלו, "לא יפה לחמוד רכוש של אחרים ועוד לאחל להם כישלון"…

ג'רי לא מכחיש את המחשבות שלו, אך הוא טוען שתי טענות: א. אין שום בעיה במחשבות הללו, הוא בסך הכול חשב ודמיין ולא עשה בגללן שום דבר מעשי.

ב. בכל מקרה, אין לו שליטה על המחשבות שלו. זאת תכונה טבעית לגמרי לחמוד את ההצלחה של השכנים ולרצות את מה שיש להם ואין לו את היכולת להפסיק את משיכת הלב הזו.

דיון: מה דעתכם על שתי הטענות של ג'רי: א. האם ישנה בעיה כלשהי לדמיין במחשבה דברים שאסור לעשות אותם בפועל?

ב. האם יש לנו בכלל שליטה על המחשבה? האם ישנה דרך לבלום מחשבות לא רצוניות?

ובכן, הדיבר העשירי בעשרת הדברות, מדבר בדיוק על העניין הזה.

1/א. שמות כ, יד: לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך.

יהיה מי שיאמר כי זה הציווי הכי קשה בין עשרת הדברות: התורה מצווה אותנו להיאבק בטבע האנושי שרודף ומתאווה לכל דבר יפה בעולם ולא לחמוד חפץ יפה השייך לזולת, רכושו או אשתו המוצלחת.

האם כוונת התורה היא רק לחמדה במעשה, דהיינו לא לעשות מעשים כדי להשיג את החפץ של הזולת או אפילו שלא להתאוות לזה במחשבה – גם אם לא נעשה שום מעשה בעולם לכך?

כאן בא הציווי בעשרת הדברות של פרשת ואתחנן ומשלים את המסר:

1/ב. דברים ה,יח: ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאווה בית רעך, שדהו ועבדו שורו וחמורו וכל אשר לרעך.

1/ג. רבינו בחיי יתרו שם: רצה לאסור אפילו החמדה שהיא תאוות הלב … אע"פ שאינו בא לידי מעשה.

בנוגע להלכה למעשה, פוסקי ההלכה חולקים ביניהם, האם עובר לאו על "תאוות הלב" בלבד, במקרה שלא יגיע לידי עשיית מעשים להשיג הדבר הנחמד.

הסמ"ג כותב כי כל האיסור הוא רק במעשה.

2/א. סמ"ג לא תעשה קנח: כתב בעשרת הדברות לא תחמוד וכתב עוד לא תתאווה – והכול אחד.

אולם, הרמב"ם והטושו"ע פסקו כי "חימוד" ו"תאווה" הם שני לאווים נפרדים. התורה אוסרת את התאווה כשלעצמה – ואף אם היא בינו לבין עצמו בלבד ולא תבוא לעולם לידי מימוש בפועל. (ולכאורה כן הוא, אם חומד דבר שאינו יכול להשיגו כלל, כמו שחומד איזו אישה יפה בקצה העולם, שהיא חשובה מאוד ואינו יכול להשיגה).

2/ב. ספר המצוות להרמב"ם ל"ת רסו: ואין השני לאוין אלו בעניין אחד, אבל הלאו הראשון והוא "לא תחמוד" מזהיר שלא לקנות מה שיש לזולתנו, והלאו השני מזהיר אפילו להתאוות בלבנו לבד. וביאור זה: שאם ראה דבר יפה אצל אחיו, אם גברה מחשבתו עליו והתאווה בו, עבר על אמרו ית' "לא תתאוה". ואם התחזק בו אהבת הדבר ההוא עד שישתדל להגיעו אצלו, ולא יסור מחלות פניו ולהכביד עליו שימכרהו או יחליף אותו אליו במה שהוא יותר טוב ממנו ויותר שוה, ואם הגיע אל בקשתו, הנה כבר עבר על "לא תחמוד".

אגב, יש להעיר – אם מישהו נסתפק בזה: איסור לא תתאווה הוא גם מאישה לאיש. היינו שלא רק שאסור לגבר לחמוד את אשת חברו, כלשון התורה, גם לאישה אסור לחמוד את בעל החברה שלה. והא שדיברה התורה על "אשת רעך", הוא רק משום שדיבר הכתוב בהווה.

3. שו"ת משנה הלכות (מנשה הקטן) חלק ה סימן קלב: במה שיש טועים או עושין עצמן כטועים וסוברים דאיסורין אלו על האיש נאמרו, דברוב מקומות בלשון זכר נאמרו … הנה דבר זה טעות גמור הוא ואין צריך בירור, דקיימא לן השוה הכתוב אישה לאיש לכל עונשין שבתורה.

[נקודה נוספת ראויה להדגשה: אנשים אומרים לעצמם כי האיסור להרהר באישה אחרת, הוא באדם שאינו מרוצה מנישואיו ולכן עלול להימשך מכך למעשים אסורים. אבל אדם שאוהב את אשתו, אין פגם בכך שהוא משתעשע במחשבה בנשים אחרות, שכן לא יבוא מכך לידי מעשה.

אולם, ידוע שאין כל קשר בין מידת האושר של האדם ובין יצר העריות האופף כל אחד. ההסבר הוא, ש"מים גנובים ימתקו". טבע האדם הוא להימשך דווקא למה שאסור לו ואינו באפשרותו. ועל כן, התורה אוסרת כל הרהור על חפץ של אחר או אשת רעהו].

וכאן עולות ומתבקשות שתי השאלות האמורות: א. מה הבעיה להתאוות לחפץ או אישה של חברו? הרי לא עשה שום דבר בגלל זה ומה הבעיה לחשוב מחשבות?

וכקושיית הבן איש חי: 4. רב ברכות [בן איש חי] מערכת הלמ"ד: ידוע שיש בזה מחלוקת הרמב"ם והסמ"ג … דלדעת הרמב"ם עובר בלא תתאווה אפילו במתאווה בלב לחוד בלא מעשה … ולכאורה תמוה שיהא נחשב זה שהוא דבר ממון, כמו איסור עבודה זרה לענוש על מחשבת הלב, דבכל איסורי התורה אין המחשבה כלום?

ב. עוד צריך להבין והוא העיקר: כיצד שייך לתבוע מהאדם דבר שנראה לא בשליטתו. הטבע האנושי הוא לרצות כל דבר יפה והמחשבה רצה ומתרוצצת מעצמה, וכיצד שייך לתבוע מהאדם דבר שאינו בשליטתו?

5/א. אבן עזרא פרשתנו: אנשים רבים יתמהו על זאת המצווה: איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו, כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?

וכך מקשה הספר החינוך:

4/ב. ספר החינוך מצוה תטז: ואל תתמה לומר ואיך יהיה בידו של אדם למנוע לבבו מהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חברו והוא מכולם ריק וריקם, ואיך תבוא מניעה בתורה במה שאי אפשר לאדם לעמוד עליו?

והרי משה רבנו עצמו הגדיר את מצוות התורה, כמצוות אפשריות לקיום לכל אדם: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". ההבדל בין תורת ישראל לדתות אחרות, שהיא מעשית לכל אדם. אין בה דרישות קיצוניות שמתאימות רק לפרושים ואנשי מעלה, אלא כל תרי"ג המצוות קרובים לקיום לכל אדם. והשאלה המתבקשת היא, כיצד סבורה התורה כי כל אדם יכול לשלוט במחשבה ולנהל את המתרוצץ במוחו? [1]

תחת החופה, מברכים את החתן והכלה כי יזכו לשמוח אחד עם השני, כמו ששמחו אדם וחווה זה עם זה בגן עדן. "שמח תשמח רעים האהובים, כשמחך יצירך בגן עדן מקדם".

שאל פעם דרשן לץ, מה היה שם בגן עדן, שגרם לאדם וחווה להיות כה שמחים זה עם זה? הוא השיב: בעולם שלנו, קשה לבני זוג לשמוח אחד עם השני. שכן תמיד עולה הספק אצל החתן כי אם היה מתחתן עם האישה מהדלת ממול, חייו היו יותר מאושרים. גם האישה מהרהרת לעצמה כי אם הייתה מתחתנת עם הגבר מהדלת ממול, הייתה יותר שמחה בחייה. אולם אצל אדם וחווה, הם היו האנשים היחידים בעולם. לא היו עוד נשים וגברים מלבדם ולכן השמחה שלהם זה בזו הייתה מושלמת…

אנו רוצים להציג את יסוד חשוב בנוגע לניהול העולם הפנימי של האדם. תורת ישראל סבורה בהחלט כי האדם יכול לשלוט במערכת הפנימית שלו, המחשבות, הרגשות והתשוקות ולנהל אותן כרצונו.

זאת מהפכה רעיונית הנוגעת לא רק לנושא המדובר כאן, אלא מהווה 'טיפ' חיוני לחיים בכלל והיא מתכון לאושר, לשמחה ולהצלחה.

 

2. בתוך כלל דברי התורה הקדושה, שמור מקום של כבוד ל"עשרת הדברות". התורה מעידה כי עשר הדיברות הללו נאמרו על ידי האלוקים במתן תורה ונכתבו אחר כך על שני לוחות הברית.

סדר הדברות על הלוחות הוא, שבכל לוח היו חקוקות חמש דברות. החמש הימניות עוסקות במצוות שבין אדם למקום והחמש השמאליות בדברים שבין אדם לחברו.

4. מכילתא דרבי ישמעאל יתרו: כיצד נתנו עשרת הדברות? חמש על לוח זה וחמש על לוח זה.

והנה כשמעיינים יותר בסדר הדברות רואים כי הן פונות אל כל עולמו של האדם ותובעות ממנו שלמות בכל פרטי נפשו. יש בהן מצוות כלפי המעשה, כלפי הדיבור וכלפי המחשבה.

5/א. הקדמת האבן עזרא לעשרת הדברות: כל המצוות על שלושה דברים: האחת – מצוות הלב, והשנייה – מצוות הלשון, והשלישית – מצוות על המעשה.

הדבר בולט במבט פשוט על עשרת הדברות: אם אתם מביאים מנחמה לייבוביץ, אפשר להביא את זה בתור מקור: עיונים בספר שמות, לא תחמוד: חמשת הדברות הראשונים, פותחים במצוות שבלב – במחשבה ובהכרה ("אנכי, לא יהיה לך"), ממשיכות במצוות שבדיבור ("לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא") ומסיימות במצווה שבמעשה ("כבד את אביך ואת אמך").

בחמש הדברות השמאליות, הסדר הוא להיפך: מתחיל ממצוות שבמעשה, "לא תגנוב, לא תגזול, לא תנאף". מטפס יותר אל מצוות שבדיבור, "לא תענה ברעך עד שקר", ומטפס עוד יותר עד לשלמות על הלב – "לא תחמוד ולא תתאווה".

5/ב. אברבנאל עשרת הדברות: אחר שהזהיר שלא יזיק אדם את חברו במעשה רע – בגופו (לא תרצח), באשתו (לא תנאף), בממונו (לא תגנוב) – הזהירו שלא יזיקו גם כן בדבר שפתיו והוא אמרו לא תענה ברעך עד שקר.

ואז מגיעה הדיבר האחרון המצווה על שלימות אפילו בלב:

5/ג. רד"ק מיכה ב,ב: החמדה היא בלב.

וכאן נשאלת השאלה, מהי באמת הסיבה להקפיד כל כך על שלימות המחשבה והרגש?

מצאנו בעניין שתי תפיסות יסודיות: ההסבר הפשוט הוא, שמחשבה הופכת למעשה[2]. מחשבה היא אינה סתם כוח מנותק שמאפשר בריחה מהחיים, אלא היא המנוע של האישיות. המחשבות מעוררות תשוקות והתשוקות הופכות למעשים.

זה יהיה שקר לומר "בסך הכול חשבתי ולא עשיתי שום דבר", כי המרחק בין מחשבה למעשה הוא קצר ביותר. כל הצרות בעולם, התחילו מאדם ששכב על הכורסה וחשב מחשבות, עד שנסחף והלך לעשות מעשים.

6. רמב"ם הלכות גזילה ואבדה פ"א,יא: התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל: שאם לא רצו הבעלים למכור, אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר בריעים – יבוא לידי גזל, שנאמר "וחמדו בתים וגזלו" (מיכה). ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול – יבוא לידי שפיכות דמים.

כדוגמה לכך, הבה נתבונן בחטא הראשון בהיסטוריה, זה שהביא לכל הירידה של העולם בעקבותיו.

7/א. בראשית ג,א: מאיזו סיבה קפץ הנחש עליהם? ראה אותם עירומים ועסוקים בתשמיש … ונתאווה לה.

בהתחלה, הנחש רק דמיין דמיונות. הוא רק חשב מחשבות על חווה, אולם במהרה המחשבות הפכו לתשוקות ואז הוא איבד שליטה על עצמו.

דוגמה נוספת ונוראה לעניין זה, הוא כפי שמביא הרמב"ם עצמו שם, ממעשה אחאב ונבות. תעתיק מה שנראה לך ממלכים א כא, איך אחאב חושק בכרם של נבות, ומציע לנבות כסף תמורת הכרם. נבות מסרב לכך, ומתוך התשוקה של אחאב לכרם, הוא מעליל עליו עלילת שקר והורג אותו.

כי זאת דרכה של התאווה. היא מתחילה מתאוות ודמיונות והופכת לתשוקות ומעשים אסורים.

וכך מסכם רבינו בחיי את כל התפיסה הזו

8. כד הקמח ערך חמדה: קבעתו תורה עשירי [בעשרת הדברות], מפני שהוא שקול כנגד כל הדברות. שכל מי שלא נזהר מן החמדה, לסוף הוא נכשל ועובר על כולם.

ובמשפט אחד: מי שלא רוצה להיכשל, שלא יחשוב אפילו מחשבות בנושא הזה…

זה הסבר אחד בחומרת המחשבה, אמנם הבעש"ט הקדוש ביאר זה בעומק יותר: הבעיה של המחשבה היא המחשבה עצמה. בלי קשר למה שהיא תגרום או לא תגרום אחר כך, מספיק הנזק שהיא גורמת באותה שעה ממש.

9. כתר שם טוב נו: במקום שאדם חושב במחשבה – שם הוא כולו.

המקום האמיתי שבו חי האדם, הוא המחשבה שלו. המחשבה היא היקום שבתוכו אנו מתנהלים. לכן מחשבה על רצח היא עצמה רצח ומחשבה על ניאוף היא עצמה ניאוף. משום שמבחינת התחושה הפנימית של האדם, הוא כבר רצח או נאף. הנזק לעצמו נעשה כאילו הוא עשה את הדבר ממש.

יש משפט יפה שאומר: המקום האמיתי שבו אתה נמצא, הוא המחשבות שלך. וודא שהמחשבות שלך נמצאות, איפה שאתה רוצה להיות.

ואדרבה, בגמרא מובא דבר נחרץ:

10/א. יומא כט,ב: הרהורי עבירה קשים מעבירה

הכוונה איננה מבחינת העונש המוטל על המחשבה והמעשה, אלא מבחינת הנזק הפנימי ועגמת הנפש שהיא גורמת לאדם עצמו. האבודרהם מבאר בזה כי עבירה נעשית רק בידיים ויתכן שהמוח שלו לא יהיה מעורב בזה. אולם הרהור, מטמא את הכוחות העליונים שלו. הוא משרה רוח תאווה על המנועים החזקים של האישיות, על הדמיון, על המודעות ועל הרגשות שלו.

10/ב. אבודרהם ברכת המזון: העובר עבירה חוטא בגופו והמהרהר בה חוטא בשכלו שממנו יבא ההרהור. והשכל חשוב מן הגוף.

החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ, היה עובד במלאכת כפיים קשה של בניית בתים. פעם הציע לו מישהו להחליף מקצוע לתחום יותר קל וסידרו לו עבודה כמנהל חשבונות. אולם אחרי תקופה קצרה, הוא הודיע לבוס במשרד, שהעבודה הזו לא מתאימה לו והוא חזר לטפס על הגגות ולבנות בתים.

הוא הסביר: עבודת הבניין היא אמנם קשה, אבל הראש פנוי לדברים החשובים. ואילו עבודת החשבון תופסת את הראש – והוא לא רוצה להסיח דעתו לעניינים של חול…

בכך הבנו היטב את הנקודה הראשונה: מדוע התורה מחמירה כל כך לגבי תאוות איסור. אמנם צריך להבין את הקושיה השנייה והעיקרית: כיצד אפשר לשלוט על המחשבה? הרי היא הולכת מעצמה?

 

3. יהודי הגיע אל המגיד ממעזריטש והתלונן על מחשבות מעיקות המציפות לו את המוח. האו סובל מהן מאוד ואיננו מסוגל להסיח דעת מהן. המגיד המליץ לו לנסוע אל תלמידו, רבי זאב וולף מז'יטומיר והוא יורה לו את הדרך כיצד להתמודד עם המחשבות. היהודי הגיע לז'יטומיר בשעת לילה מאוחרת ודפק על דלת ביתו של רבי זאב, אך אף אחד לא ענה לו.

הוא היה יכול לשמוע מאחורי הדלת, כי אנשי הבית נמצאים בפנים ובכל זאת אף אחד לא ענה. הלילה היה קר וקפוא והוא היה מוכרח להיכנס אל הבית. הוא הגביר את קצב הדפיקות וצעק כי הוא קופא בחוץ, אך הדלת לא נפתחה. אחרי זמן ארוך של המתנה, כאשר רגליו החלו לקפוא והוא חש כמעט ייאוש מוחלט, נפתחה פתאום הדלת ודמותו ההדורה של רבי זאב עמדה בכניסה.

"רציתי ללמד אותך, כי רק אנחנו מחליטים מי ייכנס אלינו הביתה"…

הרמז היה ברור: האדם נושא שליטה מלאה על המחשבות שנכנסות אל הראש שלו.

רבנו הזקן מציג בתניא שיטה מעולה לניהול מחשבות. אפשר לקרוא לה: חוק המחשבה השנייה.

האדם אינו שולט על המחשבה הראשונה שעולה לו מהלב, אך הוא שולט בהחלט על המחשבה השנייה. כלומר, אדם שהולך ברחוב ורואה איזה מראה מסוים, באופן אוטומטי עולה לו תאווה ללב ואין לו דרך למנוע את עלייתה. אולם יש לו בחירה מלאה מכאן ואילך, האם להמשיך ולהרהר באותה המחשבה.

הדרך לסלק את המחשבה האמורה, היא לא לצעוק חזק "אני לא רוצה לחשוב על זה". שכן, מי שלא רוצה לחשוב על פיל לבן, הוא יחשוב עליו פי שניים… השיטה לניהול מחשבות, היא להחליף מחשבה במחשבה אחרת. אדם שחושב מחשבה מעיקה שמציקה לו ויודע שהיא לא טובה לו, יכול להחליט להפסיק לחשוב עליה ובמקומה לצייר בדמיונו כי הוא מטפס עכשיו בהרי האלפים לגובה 3000 מטר. או לחשוב על ווארט טוב שהוא שמע היום בשיעור.

נכון, בפעם הראשונה זה יהיה צעד קשה מנשוא, אך לאט לאט תפחת התדירות של המחשבות הללו והן יפסיקו להופיע.

למה הדבר דומה? לאדם שגולש באינטרנט וקופצות לו פרסומות מסחריות מול העיניים. אם הוא אינו איש מחשבים מקצועי, אין לו דרך לבלום את הפרסומות שלא יעלו בכלל, אך תמיד יש לו בחירה, לסגור את הפרסומות הללו. כלומר: ללחוץ על האיקס בפינה ולא לפתוח ולהרחיב את המודעה…

11. תניא פרק יב: כי המוח שליט על הלב בתולדתו וטבע יצירתו, שכך נוצר האדם בתולדתו, שכל אדם יכול ברצונו שבמוחו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו שבלבו:

א. שלא למלאת משאלות לבו במעשה דבור ומחשבה.

ב. ולהסיח דעתו לגמרי מתאוות לבו אל ההפך לגמרי ובפרט אל צד הקדושה.

היסוד הזה כתוב בתניא, אבל הרבי הביא לו ראיה חזקה מן התורה עצמה. בפרשת תפילין נאמר:

12/א. דברים ו,ח: וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך.

נשים לב לגבי תפילין של יד, מצווה התורה "לקשור" אותן על היד ואילו לגבי תפילין של ראש, המצווה היא שהתפילין יהיו מונחות על הראש (אפילו בלא קשירה).

והשאלה היא, מה ההבדל בין המצוות? במיוחד שאין מדובר רק בסמנטיקה, אלא בעניינים הנוגעים להלכה ממש:

12/ב. צפנת פענח על הרמב"ם הלכות תפילין פ"ד ה"ד: גבי תפילין של יד, המצווה היא ההנחה או הקשירה, אבל בשל ראש, המצווה שיהיה מונח. [ואחד הנפק"מ היא] שהא שאמרו שאם הניחן קודם אור הבוקר, כשיגיע זמנם ממשמש בהם ומברך עליהם – זה רק על של יד, דשם ההנחה היא המצווה. משא"כ בשל ראש, המצווה היא שיהיה מונח.

עוד נפקא מינה חשובה בין לקשור היד, ובין שיהיה מונח על הראש:

12/ג. לקוטי שיחות לט/25: החילוק הנ"ל הוא גם בזמן המצווה: בשל יד … קיום המצווה הוא רק ברגע מעשה הקשירה או ההנחה, משא"כ בתפילין של ראש שהמצווה היא שיהיו מונחים על ראשו, נמצא דכל רגע ורגע שהוא לבוש מקיים מצווה.

וכך פירש בצפע"נ את מאמחז"ל על הפסוק 'ושמן על ראשך לא יחסר', ופירשו 'אלו תפילין', דהיינו תפילין של ראש, כמו שנאמר "על ראשך" ובהן "לא יחסר", כי בכל רגע ורגע מקיים מצווה.

מה באמת יסוד החילוק ביניהם: מדוע תפילין של יד היא מצווה חד פעמית של קשירה ותפילין של ראש היא מצוות הנחה שנמשכת כל היום כולו?

מבאר הרבי רעיון עצום: תפילין של יד הן כנגד שעבוד הלב, ולגבי שעבוד תשוקת הלב, אי אפשר לשלוט בו. שכן המחשבה הראשונה עולה מעצמה אל המוח כנ"ל. כל מה שאפשר הוא לקשור אותו בכוח ולהיאבק בו. ומובן שזאת פעולה קשה ביותר, שאי אפשר לדרוש מהאדם שישלוט בעצמו כל הזמן.

אולם תפילין של ראש רומזות לשעבוד המוח – ועל הראש, האדם שולט לגמרי!. בכל רגע ורגע ביכולתו להסיח דעתו ממחשבה שלילית אל ההיפך לגמרי.

החסיד רבי משה חיים אלפרוביץ אמר, שהוא מבין אדם שנכשל בדיבור אסור, כמו רכילות ולשון הרע. כי חברו פונה אליו בשיחה רעה והוא מתבייש שלא לענות לו. אבל במחשבה? הרי האדם בעל הבית על עצמו וכיצד הוא נכשל בזה?

13. ליקוטי שיחות שם 28: בנוגע למדות שבלב, הרי אין לבו של אדם ברשותו להפך לבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת, ולכן אין מצוות תש"י – דהיינו שעבוד תאוות הלב 'שיהיה מונח', כי אם רק מעשה הקשירה … לקשור את לבו, בדרך אתכפיא, לשלוט על עצמו שלא להוציא תאוותו מכוח אל הפועל.

משא"כ בנוגע למוחו, הרי מוחו ברשותו של כל אחד מישראל, שיכול להתבונן בו בכל אשר יחפוץ ולכן מצוות תש"י היא שיהא מונח, היינו שיהיה משועבד באופן תמידי לעבודתו יתברך.

אמנם מובן שסוף סוף זאת עבודה קשה ביותר, להילחם כל העת במחשבות העולות מהלב אל המוח. ולכן יש להוסיף דבר חשוב, שנותן טעם ותבלין בכל העניין.

השיטה של רבנו הזקן בתניא היא, שילוב של טיפול "קוגנטיבי-התנהגותי". השלב הראשון הוא כנזכר לעיל: "התנהגותי". לסלק מעצמו את כל המחשבות על החמדה ולהתעלם מהן.

אולם צעד זה כשלעצמו אינו מספיק, שהרי המחשבה חוזרת ועולה מהלב אל המוח. לכן חייבים להוסיף כאן עוד צעד "קוגנטיבי".

ראוי להביא את ביאור האבן עזרא על הנושא הזה, מצוות "לא תחמוד". האבן עזרא מסביר נקודה נפלאה: נשים לב שאדם חומד דבר השייך לעולם המושגים שלו. הוא חומד את האישה או השדה של השכן, אך הוא לא חומד את בת המלך, כי היא כלל אינה בתחום החיים שלו.

וככה צריך אדם להבין, כי כל דבר שלא שייך לו – הוא לא נועד לו משמים. הוא אינו נמצא בתחום האפשרי והנחוץ מבחינתו. ולכן גם את ישיגו, לא יבוא לו נחת ושמחה מזה.

ובקיצור: מה שהקב"ה נתן לאדם אחר – סימן שאתה פשוט לא צריך אותו. וגם אם תשיגו – זה לא יועיל לך כלל.

14. אבן עזרא שם: דע כי איש כפרי שיש לו דעה נכונה והוא ראה בת מלך יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה כי ידע שזה לא יתכן … וככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו ברוב חכמתו ובינתו, רק כאשר חלק לו השם … כאמרם: בני חיי ומזוני אינם תלויים בזכות אלא במזל. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד אחר שידע שאשת רעהו אסר ה' לו … והשם לא רצה לתת לו ולא יוכל לקחתו בכוחו ומחשבותיו ותחבולותיו.

הרבי סיפר דבר דומה (י' שבט תשט"ז) כי הייתה תקופה שבה הרבי מהר"ש היה סוחר במניות. מדי יום היה שולח טלגרמה עם הוראות קניה ומכירה לברוקר בבורסה בפטרבורג והלה היה קונה ומוכר לפי ההוראות. פעם הברוקר חשב שיש הזדמנות קניה והוא מיהר ביוזמתו לקנות מניות בכספו של הרבי.

הקניה הזאת הצליחה והמניות עלו, אולם הרבי סירב לקחת את הכסף. שכן היות שהדבר נעשה שלא בהוראתו הישירה, הכסף הזה לא נועד לו.

כמובן, הדברים מבוססים על תפיסת הרכוש הכללית של התורה:

15. סוטה ב,א: ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני

ואכן לפי הגישה הזו, כותב רבינו בחיי דבר קשה ביותר: המציאות היא, שאדם שחומד דבר השייך למישהו אחר ומשיגו, הוא מאבד בסופו של דבר הכול: הוא גם לא נהנה ממה שהשיג בחמדה וגם מאבד את כל מה שהיה לו מקודם. כי מה שלא שייך לך – לא נועד לך.

15. רבינו בחיי שם: אמרו במדרש כל מי שהוא חומד מה שאינו ראוי לו, מה שחומד אין נותנים לו ומה שבידו נוטלים ממנו. שכן מצינו בנחש הקדמוני נתן עיניו בחווה וחמדה, ולא הייתה ראויה לו. מה שביקש לא ניתן לו ומה שבידו נטלו ממנו, שהרי נתקלקל על זאת, על גחונך תלך.

השילוב של שתי התפיסות הללו – ההבנה הקוגנטיבית כי מה ששייך לזולת, לא יועיל לי, וכן המאמץ ההתנהגותי לסלק בכוח כל מחשבה של חמדה ותאווה – יכולה ביחד להביא את האושר האמיתי והרוגע המיוחל.

נסיים את השיעור בדברי הסמ"ק:

16. ספר מצוות קטן מצווהיט: לפיכך נחתמו עשרת הדברותבלא תחמוד, לומר לך … אוי לו לחומד שכל ימיו מכאובים ולא ישמח.

שליטה בכוח המחשבה, הוא סוד השמחה, האושר וההצלחה בחיים.

הנה משל יפה שהביאו אצל חסידים, כמשל למעלת המחשבה: אדם ביקר בחנות רהיטים גדולה והיו בה שלוש קומות של תצוגה. בכל קומה, עמדה סחורה מסוג א, ולצידה סחורה סוג ב' עם שריטות קלות.

בקומה הראשונה, היו רהיטים פשוטים, ולידם סחורה מסוג ב' עם שריטות קלות עליהם, והם נמכרו בעשרה אחוזים פחות מהראשונים. בקומה השנייה היו רהיטים בינוניים, ולידם רהיטים מסוג ב' של אותה רמה והם נמכרו בעשרים אחוז פחות מאלו שלצידם.

בקומה השלישית היו רהיטים עדינים ויוקרתיים, וכאן הסחורה סוג ב' שלצידם, הייתה נמוכה בשמונים אחוז מהסוג א'.

הקונה התפלא מאוד: מדוע מחיר הרהיטים מסוג ב' בקומה העליונה נמוך כל כך? סוף סוף מדובר בסחורה איכותית ביותר?

הסבירו לו: ברהיטים פשוטים, אין משמעות לשריטות קטנות (כי הם במילא פשוטים) ולכן מחירם היחסי לא נופל כל כך. אבל ברהיט יוקרתי ואיכותי, כל שריטה קלה פוגמת אותו לגמרי והוא מאבד את הערך שלו.

הנמשל הוא כוח המחשבה: זהו כוח חשוב ועיקרי כל כך, שכל שריטה קלה פוגמת אותו באופן משמעותי. ואלו בצד החיובי: השליטה במחשבה היא הסוד לחיים טובים וטהורים.

[1] סיפור – לא תחמוד: הצדיק רבי שמחה בונים מפשיסחא (רבו של האדמו"ר מקוצק) היה אמור לבקר את חסידיו באחת הערים החשובות בפולין. החסידים הנרגשים שכרו עבורו אכסניה מפוארת כדי שהרבי יחוש הכי נוח שאפשר. הצדיק שהה באכסניה שעה קצרה ופתאום הודיע למארחיו שהוא רוצה לעזוב מיד את המקום. כל תחנוניהם על כך שאין עוד מקום נוח בעיר לא הועילו והם נאלצו למצוא מקום אחר. המקום היחיד שהם איתרו מהרגע לרגע היה חדרון צר באזור חם ומחניק ליד ביתו של השוחט.

הסביר הרבי: אני מגיע מעיירה קטנה, הבית שלי פשוט וצנוע ואתם הכנסתם אותי למקום יקר, רחב ומפואר. חשתי כי אני מתמלא חמדה אל המקום הזה ורוצה חיים נהדרים כאלו. לכן ביקשתי להתרחק ממנו מיד.

[2] גם לגבי "לא תשנא את אחיך בלבבך הוכח תוכיח את עמיתך", מבאר הספר החינוך כי כעס הופך לשנאה ולכן חובה גמורה להוציא את השנאה בלב ולהוכיח בדיבור ולפרוק אותה בשלב מוקדם.