פרשת משפטים – שנאה חוקית:כללי התמודדות עם שונא גשמי ורוחני

בחור ישראלי נסע על כביש מהיר בארצות הברית כחצי שעה לפני שבת, פתאום הוא ראה בזוית העין, אדם חובש כיפה עומד ליד רכב בצד הכביש עם מכסה מנוע פתוח. הוא היה בנסיעה מהירה אך קיבל החלטה מיידית לעצור לסייע לו. הוא בלם בחדות, ירד לשוליים וחזר עד לאותה המכונית. הם הכניסו ג'ק מתחת האוטו, הרימו אותו ותוך כמה דקות סידרו את הבעיה.

כשסיימו, לחץ יד לאותו אדם ואמר "שבת שלום ונסיעה טובה". אך אותו איש לא הבין. הבחור ניסה באנגלית: "גוד שבת", אבל הבנאדם לא הבין. הוא שאל אותו "אתה יהודי"? וההוא ענה שלא. ״אז מה הכיפה על הראש שלך?״ ״אה", חייך האיש, "זה לפני שסבתא שלי נפטרה, היא הוציאה כיפה מהמגירה ואמרה: כל פעם שתהיה בבעיה, שים את זה על הראש. מישהו כבר יעצור לעזור לך"…

התורה היא "תורת חסד" ומצוות רבות מחנכות אותנו לאכפתיות ורגישות חברתית. השבוע, הדברים מגיעים לשיא מעניין: התורה דנה על מקרה שבו אדם שנוא עלינו, נופל בצד הדרך ונזקק לעזרה. נניח שאנו יוצאים מהבית בשעת בוקר ורואים את השכן השנוא, זה שמלכלך את חדר המדרגות וצועק על הילדים, יושב על יד החמור שלו מיואש. הוא העמיס אותו בשקים כבדים והכל התמוטט מהגב של החמור והוא לא מצליח להעמיס אותם חזרה. מה עלינו לעשות במקרה הזה? לעצור ולעזור? – אנחנו ממהרים לעבודה. להתעלם? – גם קשה. ואולי בכלל מגיע לו לסבול?

הדבר המעניין והמאוד חריג במקרה הזה, שהתורה לא מבקשת לאהוב אותו. היא גם לא מצווה – לפחות לא בפרשתנו – "לא תשנא את אחיך בלבבך". התורה בהחלט מכירה בכך שיש מצב שמישהו שונא אותנו ואנחנו שונאים אותו בחזרה, ובכל זאת היא מעניקה כללי התמודדות גם בתוך המצב הזה. מה מותר ומה אסור במפגש עם אנשים מעצבנים…

השבוע אנו רוצים לדבר על "שנאה": איך יתכן שיהיה ליהודי שונא? האם זה אומר שמותר לשנוא במקרים מסוימים? וגם במבט יותר עכשווי, מה אנו חייבים לעשות כלפי מכונית שנתקעת באמצע כביש מהיר ומתחננות לעזרה? בחלק האחרון של השיעור, נעלה רמה ונדבר על צורת ההתמודדות עם השונא האמיתי, הגוף החומרי שרובץ תחת משאו.

 

א. פרשת משפטים, כשמה, היא פרשה של דינים אזרחיים. היא עוסקת ברובה במעשי יום יום, בבעיות הקטנות והמייגעות של החיים. ואף שאין בה הרבה מצוות רוחניות, יש בה עיסוק נרחב בכל מיני מקרי חיים מוכרים. היכית חבר ופצעת אותו – כמה תשלם? הדלקת אש וגרמת נזק – מה דינך? נתת לחבר אייפון לשמירה והוא מכחיש – מה תעשה? חבר מבקש הלוואה – מה תענה?

1. פרשת משפטים: כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש … שלם ישלם המבעיר את הבערה … כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש … ונקרב בעל הבית אל האלקים [ונשבע] שלא שלח ידו במלאכת רעהו… אם כסף תלוה את עמי את העני עמך … לא תשימון עליו נשך.

כמובן, ככל שאנחנו מאריכים לעבור על הפרשה, זה מרגיש די מוזר. האם אלו הם הנושאים החשובים בחייו של יהודי? האם לא היה עדיף שהתורה תשאיר את החלק הזה עבור עורכי דין ממולחים, ותמורת זאת תעסוק במצוות המרוממות את האדם מעל כל העוולות והפגעים הללו?

התמיהה גוברת כאשר חושבים על המסגרת, שבה התורה מכניסה את זה. אנחנו עומדים רגע אחרי המעמד הנשגב של הר סיני. רק קודם קראנו איך נפתחו השמים ונראו מראות אלקים, והנה המסרים הראשונים שהתורה רואה צורך להעביר הם: לא תשרוף, לא תרביץ ותקפיד להחזיר הלוואות…

השאלה הזו מעניינת במיוחד לאור הדיון במפרשים על מועד אמירת הפרשה. הפרשה הזו כתובה בין שני ארועים דרמטיים בחיי העם: הפרשה הקודמת סיפרה על המעמד הנשגב של מתן תורה, שהתרחש כידוע בשבת קודש, שישי בסיוון, ואילו הפסוקים האחרונים בפרשה שלנו עוברים לספר על מה שקרה למחרת, ביום ראשון השביעי בסיון, כאשר משה עלה למעלה לארבעים יום (עד יז תמוז), וכאן, בין שני הארועים האלה – שהתרחשו כאמור יום אחרי יום – התורה מוסרת את כל דיני פרשת משפטים ולא ברור, מתי בדיוק אמר אותם ה' למשה ומתי מסר אותם משה לישראל.

רמב"ן לשמות כד,א: הפרשיות כולן באות כהוגן. כי אחרי מתן תורה, מיד בו ביום, אמר ה' אל משה 'אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם [סוף פרשת יתרו, כ,יט] והמשיך לחזור ולהזהיר על עבודה זרה לא תעשון אתי [שם כג] וצוה אותו ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם [כל פסוקי פרשתנו].

אם כן, לפי הרמב"ן, הדינים הללו לא רק נכתבו סמוך למתן תורה, אלא גם נאמרו אז. הוי אומר שזה מה שהיה חשוב לאלקים להעביר בסוף "יום חתונתו – זה מתן תורה".

הפלא גדול יותר לשיטת רש"י: שמות לא,יח [כאשר משה יורד מההר עם הלוחות בי"ז בתמוז]: ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לחות העדת לחות אבן, כתבים באצבע אלקים. רש"י: ככלתו לדבר אתו – החקים והמשפטים שבואלה המשפטים.

מכאן, שה' אמר את הדינים הללו למשה יותר מאוחר, כאשר הוא שהה למעלה בארבעים הימים. כך שהדברים התרחשו אחרי הפסוקים הבאים בסוף הפרשה הזו ומספרים על כך שמשה עלה למעלה. נמצא מזה, שהתורה ראתה לנכון להעביר את הדברים ממקום נתינתם ולקבוע אותם דווקא כאן, בסמוך למתן תורה. והשאלה המתבקשת היא, מה המסר כאן?

מי שקנה בזמן האחרון מכשיר חשמלי, זוכר את חוברת "הוראות היצרן" שנפלה מהקופסא. אלו הן הוראות שצירף היצרן כדי שננהג במכשיר באופן נכון ונהנה ממנו לאורך זמן. להבדיל, גם אלקים ברא עולם גדול, אך החיים בו לא פשוטים. אפשר בקלות לעשות טעויות ולשרוף את המכשיר. לכן הוא צירף חוברת "הוראות יצרן", זאת היא התורה, שמעבירה את ההמלצות של הקב"ה לחיים רגועים.

לפעמים מקננת מחשבה מוטעית, כאילו החיים הם דבר נמוך והתורה נועדה כדי לברוח מהם. אם מגיע יום שישי בלילה ונמאס לרדוף אחרי כסף ולשמוע חדשות – זה הזמן לפתוח חומש ולחוות חוויה רוחנית… אולם המסר של התורה הוא הפוך: התורה כאן בשביל יום ראשון ושני, בשביל ללמד אותנו איך לחיות נכון. איך לנהל יחסים חברתיים טובים וכיצד לקיים חיי משפחה מאושרים.

ולכן התורה פותחת דווקא עם מעשי יום יום, לומר לנו שהיא "תורת חיים". שיש לה מה להדריך בכל ההתלבטויות הקטנות של המציאות.

2. התוועדויות תשמ"ט ח"ב/307: פרשת יתרו היא הפרשה הי"ז בתורה, בגימטרייא "טוב", אלא שה"טוב" הוא גילוי מלמעלה וצריכים להמשיכו בתוך חיי האדם כדי שיחיה אותו בחיי היום יום. וזה נעשה על ידי הפרשה ה"חי" – פרשת "משפטים", משפטים ומצוות שכליות המובנים בשכל האדם.

התוועדויות תשמ"ה ח"ב/1037: מובן ופשוט שלא יתכן שהקב"ה יברא את האדם ויטיל עליו שליחות וביחד עם זה יניח אותו לתעות באפילה מבלי שידע כיצד ובאיזה אופן עליו למלא את שליחותו. לכן בהכרח לומר, שהקב"ה נתן לו דבר שיאיר את דרכו בחיים, "תורה אור" – שהיא מאירה ומורה לאדם את הדרך בחיים. וכאשר יהודי לומד תורה כדבעי, אין דבר אחד בעולם שלא ימצא עבורו הוראה בתורה – אם דבר טוב הוא שיש לעשותו או בלתי טוב שיש להתרחק ממנו.

 

ב. בין הדינים הרבים לאורך הפרשה, מופיעה מצות "פריקה".

3. שמות כג: כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו, וחדלת מעזב לו?! עזב תעזב עמו [עזיבה מלשון עזרה וחיזוק, כמו 'מעזיבה' שהיא הטיט הנותנים על הגג]..

התורה מדברת על מקרה מצוי, שבו אדם הולך בדרך ורואה את החמור של השונא שלו רובץ על הארץ ומוקף כולו בשקים כבדים. כנראה שאותו איש שונא, (הוא שונא גם את החמור שלו ו)העמיס עליו יותר מהכובד שהחמור מסוגל לסבול וכעת החמור רובץ על הארץ עם השקים מעל הראש.

כמובן, התחושה הטבעית היא "וחדלת מעזב לו"! ובקיצור, שיילך לעזאזל… וכאן באה התורה ומצווה אותנו לעצור הכל, לתת יד לאותו שונא ולפרוק את השקים הכבדים מעל החמור.

אולם בכך לא די. בספר דברים, התורה מוסיפה דרישה שניה: דברים כב: לא תראה את חמור אחיך או שורו נפלים בדרך והתעלמת מהם, הקם תקים עמו.

לא מספיק לפרוק את השקים הכבדים מהחמור, אלא חובה לעזור לאותו שונא להעמיס אותם מחדש בצורה מסודרת. הדרישה הראשונה נקראת בלשון חכמים "פריקה" והשניה "טעינה".

כמובן, הגמרא בדרכה הלמדנית, מעלה שאלה מתבקשת: למה התורה צריכה את שני הציוויים? אם נלמד בספר דברים שצריך להעמיס על החמור מחדש, כל שכן שחייבים קודם לפרוק את המשאות מעל החמור הסובל? למה נאמרה איפוא מצות פריקה בפרשה שלנו? מוציאה מכך הגמרא דין שלישי:

בבא מציעא לב: לכתוב רחמנא טעינה ולא בעי פריקה? ואני אומר מה טעינה שאין בה צער בעלי חיים ואין חסרון כיס – חייב, פריקה שיש בה צער בעלי חיים וחסרון כיס, לא כל שכן?! אלא כתביה רחמנא לומר לך: פריקה בחנם וטעינה בשכר.

התורה רוצה ללמד, שבעוד שניתן לבקש כסף מהשונא על טעינת המשאות מחדש, שהרי זו עבודה ככל העבודות, הנה הפריקה מהחמור הכורע תחת המשאות היא צעד חרום ואסור לבקש על כך אגורה מהשונא. הסמ"ע מוסיף (סימן רעב סקי"ז) שאפילו אם השונא ירצה לשלם, אסור לקחת ממנו.

הגמרא ממשיכה ומקצינה את הדברים עם דין מעניין: אדם הולך בדרך ורואה לפניו שני חמורים. חמור אחד של ידיד שלו, מוטל על הארץ עם שקים כבדים עליו, וחמור שני של שונא שלו, כשהוא כבר הצליח להסיר את השקים מהחמור ורק צריך להעמיס אותם מחדש. למי יפנה קודם?

לכאורה לחמור של הידיד, שהרי החמור ההוא רובץ תחת משאו וסובל. אומרת הגמרא שלא. עליו לסייע קודם לשונא וזאת כדי "לכוף את יצרו".  כפיית יצר השנאה נגד אדם, קודמת לצער בעלי חיים.

בבא מציעא שם: אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא, כדי לכוף את יצרו. 

וכאן עולה השאלה, מהי הסיבה שאדם חייב לעזור לשונא שלו? הרי התורה מדגישה שהוא "שונא", והיהודים הם לא מאלה שנוהגים 'להגיש את הלחי השניה' מתוך חמלה מזויפת[1]?

בפשטות, התורה רוצה ללמד אותנו כאן את גבולות השנאה. יש דברים שלא עושים בשום אופן. וגם אם אדם כועס על חבירו, הרי הבהמה שלו לא צריכה לסבול מכך ובוודאי שאי אפשר להישאר אדיש כלפי אדם במצוקה.

[יש להוסיף ולהעיר, שיש בכך גם עצה טובה וחכמה מאין כמותה. החכם מכל האדם אמר בספר משלי: "אם רעב שונאך – האכילהו לחם". כלומר, לעולם אל תביא את השונא שלך למצב של יאוש, שבו אין לו מה להפסיד!. אם פיטרת אדם מהעבודה, תמיד תבדוק שיש לו עוד מה לאכול בבית…

בזה מבאר רבינו בחיי (בראשית כא,יד), מה שאברהם אבינו שילח את ישמעאל מהבית עם לחם וחמת מים. כיון שהוא ידע בנבואה שעתידים צאצאי ישמעאל להיות הגרועים ביותר שבין שונאנו. ולכן הוא שילח אותו עם מעט לחם, כי אסור ששונא יגיע למצב של ייאוש…

בלשון אחרת: דווקא לשונא צריך לעזור במצבי מצוקה, כדי שיבין שיש גבולות של מחלוקת שלא פורצים אותם. וכך הוא ינהג עימך בחזרה[2]].

עד כאן ההסבר הפשוט, אולם רבינו הזקן מבאר את הדברים בעומק רב, ובהקדים משל נאה:

מעשה בשני אחים, שהיו רבים לעיתים קרובות. פעם יצאו יחד אל הרחוב ופצחו כרגיל בדחיפות וגערות הדדיות. פתאום קפץ כלב גדול מאחת החצרות והחל לרדוף אחרי האח הצעיר. הילד לא ידע את נפשו, אך אחיו הגדול שהיה טיפוס אחראי, הרחיק את הכלב והרגיע את אחיו המפוחד.

האמא שראתה הכל מהחלון, קראה לאח המבוגר, שיבחה אותו על האחריות שלו וגם לא התאפקה מלשאול: הרי שניה קודם רבתם בקולניות ומדוע קפצת להציל את אחיך? "מה זאת אומרת", התפלא הילד על השאלה, "הרי הוא אחי"!

לפי המיסטיקה היהודית, כל ישראל אחים. כולנו באנו מאותה נשמה גדולה ויש ניצוצות דקים העוברים בינינו וקושרים אחד לשני. כך שגם אם כלפי חוץ, אנחנו שונאים, אבל עמוק בפנים, אנו קשורים זה לזה. לכן בעצם, אין כאן אני והוא, אלא הצרה של האחר – היא גם הצרה שלי.

4. ירושלמי נדרים ט,ד: כתוב 'לא תיקום ולא תיטור את בני עמך'. איך הדבר יתכן? [משל לכך]: היה חותך אדם בשר ובטעות נחתכה ידו – האם תחזור היד הפצועה ותחתוך את היד הפוצעת?

תניא פרק ל"ב: זו דרך ישרה וקלה לבוא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך … בשגם שכולן מתאימות ואב אחד לכולנה. ולכן נקראו כל ישראל אחים ממש, מצד שורש נפשם בה' אחד.

וכבר ידוע המשל על כך, מאותו אדם שעשה חור בספינה בטענה שהוא מזיק רק לעצמו. אך ענו לו, שכולם כאן תלויים אחד בשני ונזק לאחד הוא נזק לכולם. 

 

ג. לשלימות הענין: דיברנו על המציאות העתיקה, שבה חמור כרע תחת המשא, אך מה זה אומר על מציאות ימינו? האם המצוה הזו מחייבת לעצור על יד אדם נואש עם מכסה מנוע פתוח בכביש מהיר?

יש בכך דיון מעניין בפוסקים. הרדב"ז כותב בסימן תשכח, שהתורה הקפידה על צער בעלי חיים, אך לא דיברה על צער של אדם. כיון שלאדם יש שכל והוא יכול לעזור לעצמו. (רק מצוה לעזור לו מטעם אחר של "ואהבת לרעך כמוך").

אמנם הרמב"ם כותב בהלכות רוצח סופי"ג, שיסוד מצות "עזוב תעזוב" הוא הצער של האדם, בעל הבהמה, שהתורה חששה שיעמוד לבד בצד הדרך ויבוא לידי סכנה. וכך מוסיף גם ספר החינוך, שאם התורה חששה לצער בעלי חיים, כל שכן שהיא חוששת לצער של אדם. ולפי זה בוודאי שמצות פריקה וטעינה כוללת גם לעזור לאדם תקוע ומצטער באמצע הכביש[3].

5. ספר החינוך סח: ומה שאמר חמור, לאו דווקא חמור אלא כל בהמה, אלא שדבר הכתוב בהווה שהחמורים למשא … ואין צורך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבדת ממונו, מצוה עלינו לחמול עליו ולהצילו.

אולם, חשוב לציין, שאין הכוונה שחובה עלינו לסייע לכל רכב חונה. הגמרא מדייקת מלשון התורה (כג,ד) "כי תפגע שור איבך" ואחר כך (פסוק ה) "כי תראה חמור שונאך", שחייבים לסייע רק ב"ראיה שהיא כפגיעה". היינו בראייה קרובה. הפוסקים כותבים (הלכות עוברי דרכים לרבינו הזקן) שמדובר על קירבה של 130 מטר. אך ביותר מזה, אין חובה להרחיק ולסייע למכונית במצוקה.

 

ד. עד כאן ההסבר הפשוט על החמור והשונא. אולם תורת החסידות קוראת את הענין מחדש, בצורה מלאת משמעות וטעם.

מעשה בעגלון יהודי, שהוביל במשך שנים חמור זקן. החמור שימש אותו בנאמנות והוא נקשר אליו בעומק. כשהחמור מת, חיפש היהודי איך להנציח את זכרו והחליט לתת תרומה מכובדת לבית הכנסת. הוא ניגש לרב וביקש לתת תרומה בת 10,000 דולר לזכר החמור שלו. הרב חייך ואמר שאי אפשר להנציח חמורים בבית כנסת. היהודי התעקש והעלה את סכום התרומה, אך הרב סירב.

כשראה שאינו מצליח לשכנע, הצביע על בית הכנסת שעמד מעבר לכביש, זה היה המרכז של ה'משכילים' (הרפורמים דאז) ושאל, האם הרב מעריך שהם יסכימו לקבל ממנו את התרומה לזכר החמור? הרב חשב רגע ואמר: "למה לא אמרת לי שהחמור היה יהודי"?

נשים לב שהתורה מדגישה שהבהמה היא "חמור", והשאלה היא, למה דווקא חמור ולא גמל או סוס? ובכלל מה זה משנה איזה בהמה נפלה על הארץ?

בפשטות, החמור נבחר לכך, משום ש"דיבר הכתוב בהווה" והחמורים היו בדרך כלל אלו שנשאו משאות.

אולם מעניין לשים לב, שהתורה לא מזכירה את החמור רק כאן, אלא היא פשוט מחבבת חמורים. בספר בראשית קראנו, שאברהם השכים בבוקר ללכת לעקדה "ויחבוש את חמורו". גם בתחילת חומש שמות סיפרה התורה, שמשה רבינו לקח את אשתו ובניו למצרים "על החמור", ועל מה יבוא המשיח? 'עני ורוכב על חמור'. והשאלה המתבקשת היא, מה הענין היהודי עם החמור?

במיוחד, שהחמור אינו בהמה מכובדת ולכן מלכים רוכבים על סוס. כך מספרת הגמרא (מגילה ט) שכאשר שבעים הזקנים תרגמו את התורה לתלמי המלך, הם שינו וכתבו שמשה לקח את משפחתו על "נושא בני אדם", משום שהתביישו לספר שמשה לקח אותם על חמור ולא על סוס אביר או גמל דרכים. ואם כן, מתעצמת התמיהה על סוד החביבות היהודית אל החמור?

הבעל שם טוב הסביר את הענין בצורה מקורית: 6. היום יום כח שבט: אחת מתורות הבעש"ט: 'כי תראה חמור' – כאשר תביט אל החומר שלך שהוא הגוף, תראה שהוא 'שונאך' – הוא שונא את הנשמה המתגעגעת לאלוקות ורוחניות. ועוד תראה שהוא 'רובץ תחת משאו' – שהגוף מתעצל בקיום התורה והמצוות. ואולי יעלה בלבבך ש'חדלת מעזוב לו' – להתחיל בסיגופים כדי לשבור את החומריות.

הנה, לא בזו הדרך ישכון אור התורה, אלא 'עזוב תעזוב עמו': לזכך את הגוף ולא לשברו בסיגופים.

המצוה של "חמור שונאך" נוגעת באחת ההתמודדויות הקיומיות של החיים: מה עושים עם החמור–חומר? ובקיצור, מה עושים עם תאוות הגוף החומריות, שמושכות אותנו חזק לתוך העולם הזה?

הגישה הבסיסית שמקובלת כשיטת המוסר היא, לשבור את הגוף. לצום ולהתענות ימים על ימים, עד שהגוף יאבד את החשק להתאוות למשהו. במקרים אחרים, לחיות חיי סגפנות ולהתנזר מחיי אישות, וכך הגוף ישכח מה היא הנאה, אך כאן באה התורה ואומרת: "לא". אם נעשה את זה, אנחנו משאירים את הגוף מחוץ למשחק. אנחנו בעצם אומרים שהגוף הוא טמא, קליפה ואינו יכול לקחת חלק במאמץ ההתקרבות אל ה'.

לכן הדרך הנכונה היא הפוכה: "עזוב תעזוב עמו", לשתף את הגוף בכל מעשה מצוה. במקום לשבור אותו, לדאוג שהוא יהנה מהיהדות וכך הוא עצמו ימשוך אותנו לבית הכנסת.

יש לכך ביטויים רבים: 1. בעוד שישנן דתות שדוגלות בפרישות מאוכל טוב, מחיי אישות וכו', הרי המצוה הראשונה והחשובה ביותר ביהדות היא פריה ורביה.

מעבר לכך, כל חג יהודי משולב באוכל טוב. כיון שכך הגוף שותף לאווירת החג והוא עצמו מחכה שיגיע היום טוב. הוא מצפה לחג מתן תורה כי אז יש עוגת גבינה מצוינת…

2. יש מנהג להישאר ערים בליל יום כיפור והיה חסיד של הרבי הרש"ב שנהג כך. אולם הרש"ב שלל את ההנהגה הזאת ואמר לו, ש"ביום הכיפורים צריך להיות גם תענוג הגוף". (כלומר, שגם הגוף צריך להיות שותף לתחושה של יום כיפור, ולכן צריך לישון בלילה כדי שהגוף יוכל להיות מרוכז בתפילות היום, תורת מנחם תשטו א/186).
3. הבעל שם טוב אמר, שהוא היה יכול לעלות עם הגוף שלו לגן עדן, כמו אליהו הנביא (מרוב שזיכך אותו כל כך), אולם הוא מעדיף להיקבר איתו בעפר האדמה. זאת משום שהבעש"ט הרגיש את המעלה של העפר הגשמי, שהיתה גבוהה בעיניו מאוויר גן עדן (תורת שלום עמוד 46).

ואכן, היסוד החסידי הזה, מתאים להפליא עם קטע מרתק ב"שער הגלגולים" של רבי חיים ויטאל:

שער הגלגולים הקדמה כ: זהו שאמר הכתוב 'אם רעב שונאך האכילהו לחם',וכמו שאמרו ז"ל על הפסוק 'כי תראה חמור שונאך' … רצה לומר מחמת נצוץ טוב שבו, הוא מתאוה ורעב לעשות טובה ולכן האכילהו לחם לחמה של תורה ומצות ותזכהו. היינו שהגוף עצמו מבקש להתעלות ולהזדכך ומצוה עלינו לסייע לו על ידי שיתופו בחוויה הרוחנית בחיינו.

לסיום: לפני המלחמה, הרבי פגש פעם את הצדיק רבי אהרן מבעלז בעיר ברלין. הרבי עבר לפניו כחלק מקהל גדול שעברו לתת לצדיק "שלום" והרבי היה עם ידיד וביקש מאותו אדם, שאם ישאל הרב מבעלז מי הוא, שלא יאמר. 

הסדר של הרב מבעלז היה, שנתן שלום לכולם עם מגבת על היד, אך כשהרבי הגיע, הוא הסיר את המגבת ונתן לרבי שלום בידו ואף החזיק את היד במשך זמן. הרבי מבעלז התבטא ש"מרגישים יד חמה" (אחר כך התעניין מי הרבי).

החיים של יהודי הם אינם לברוח מהגוף, אלא להאיר אותו בחום יהודי.

[1] באיזה "שונא" מדובר: באיזה "שונא" מדובר כאן ואיך יתכן שהתורה תכיר בכך שיש ליהודי "שונא" בניגוד למצוה "לא תשנא את אחיך בלבבך"?

במכילתא (רא) כתוב: "אם הכה את בנך או עשה עמך מריבה, נעשה אויב לשעה". וכן ברשב"ם: "דיבר הכתוב בהווה". כלומר, התורה מדברת על המציאות. עובדה היא שיש לאנשים שונאים והחידוש הוא, שבכל זאת חייבים לעזור להם בעת מצוקה.

אולם הגמרא מביאה הסבר אחר ומבואר היטב בפרק ל"ב בתניא: מדובר בשנאה חוקית לחלוטין כיון שיש מקרה אחד שבו מותר ואף מצוה לשנוא. והוא כשאדם רואה לבדו דבר ערוה ב"חבירו בתורה ומצוות" (בחברותא שלו מהישיבה) "וכבר קיים בו מצות הוכיח תוכיח את עמיתך ואעפ"כ לא שב מחטאו", שאז מצוה לשנוא אותו כדי לגרום לו לשוב על מעשיו.

[2] עד"ז מבארים מה שבפסוק של פריקה נאמר "חמור שונאך", ואילו בפסוק של טעינה נאמר "חמור אחיך". אלא שאחרי שעזרת לו ופרקת עימו, הוא כבר לא כל כך שונא, עד שבשלב הטעינה, כבר הופך להיות "אחיך".

[3] ראה בהרחבה שו"ת יחוה דעת ח"ה סימן סד, וראיה לכך בגמרא ב"מ ל,ב ממעשה דרבי ישמעאל.

משפטים עה משפטים עו