מגייס כספים דפק על דלתות הבתים וביקש צדקה. מאחד הבתים נשמעו צעקות של בעל ואשה מתווכחים, אך היה חבל לו לפספס את ההזדמנות. הוא נקש על הדלת וציפה לתגובה, אף אחד לא הגיב. הוא ניסה שוב, אבל הנקישות נבלעו ברעש הויכוח. הוא אזר אומץ, פתח מעט את הדלת וקרא פנימה: "שלום, מי כאן בעל הבית"?
"באת בזמן", צעק הגבר, "אנחנו בדיוק מתווכחים על השאלה הזאת"…
'להיות בעל בית', זה אחד החלומות העמוקים של כל אדם. המשבר הכלכלי העולמי, פרץ בגלל יותר מדי אנשים שרצו לקנות או לבנות בית. ההפגנה הגדולה בתולדות ישראל, נערכה – לא בגלל החשש מהטרור, גם לא בגלל הרצון בשלום, אלא – משום עשרות אלפי זוגות צעירים החולמים להגיע לדירה.
- יבמות סג,א: מי שאין לו קרקע – אינו אדם. תוספות שם: קרקע לבנות עליו שידור בו.
והשאלה נשאלת, למה אנו זקוקים לבית? מדוע החלום לדירה, גדול יותר מכל שאיפה המקננת בנו?
וככל שהשאלה נשאלת עלינו, היא נשאלת שבעתיים לגבי אלקים. במשך חמש השבועות הבאים, התורה תעסוק כמעט רק בנושא אחד: במאמץ להקים בית לאלקים בעולם הזה. וכאן התמיהה היא עצומה: למה האין סוף זקוק לבית? האם הצמצום הזה אינו מנוגד בתכלית למהות האלוקית?
- אברבנאל פתיחה לפרשתנו: למה ציווה במעשה המשכן ואמר 'ושכנתי בתוכם', כאילו הוא יתברך גשם מוגבל במקום? שהרי הוא היפך האמת, והוא אינו גשם, ואיך יחסו לו מקום? והרי הוא יתברך אמר (ישעיה סו): השמים כסאי והארץ הדום רגלי [ו]איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי?
למען האמת, השאלה כפולה ומכופלת: מאז ועד היום, כשיהודים רוצים לדבר עם אלקים, הם לא מרימים את העיניים לשמים, אלא מפנים את הפנים לקילומטר רבוע בירושלים ודרכו שולחים את הבקשות למעלה[1]. ואי אפשר שלא לתמוה: וכי אלקים נמצא רק שם?!
אחרי שנבין למה אלקים אוהב את הבית שלו, נבין טוב יותר, למה אנו זקוקים לבית חם משלנו.
א. פרשת "תרומה" היא פרשה שמתחוללת בעולמות העליונים. הפרשה הקודמת הסתיימה בכך, שמשה נפרד מעם ישראל ועלה למעלה לארבעים יום וארבעים לילה. בהמשך לכך מספרת התורה בפרשתנו, על הציווי המדהים שקיבל משה מאלקים בהיותו בשמים:
שמות כה: וידבר יהוה אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי … זהב וכסף ונחשת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועיזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים ועצי שטים … ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
ה' מבקש ממשה לרדת למטה ו(לא פחות ולא יותר) לאסוף עבורו תרומות. זהב, כסף ונחשת, בדים, יריעות ועצים – הכל יתקבל בברכה כדי לבנות בית לה'. משה ירד למטה, גייס את החומרים ותוך כמה חדשים, הוקם אוהל לה' באמצע המדבר.
המאמץ הזה המשיך גם בהגיעם לארץ. מיד אחרי שדוד המלך כבש את ירושלים, הוא קנה מגרש כדי להקים עליו את בית המקדש. דוד לא היה צריך להתלבט על המיקום המדוייק, כיון שמאז ומתמיד היה ידוע שיש מגרש אחד בירושלים אשר 'שייך לאלקים'.
ההיסטוריה של המקום הזה, התחילה כבר ברגע בריאת העולם. המשנה מספרת כי מתחת הר הבית בירושלים, ישנו סלע הנקרא "אבן השתיה" ו"ממנו הושתת העולם". [המוסלמים ימ"ש קוראים למקום שלהם 'כיפת הסלע', משום שלפי אמונתם, הכיפה מקיפה את מקום הסלע הזה]. רש"י מוסיף כי ממקום המזבח בירושלים, ה' צבר את העפר ממנו ברא את האדם הראשון.
גם שלוש אבות האומה, עמדו להתפלל באותו מקום בשעה שהיו זקוקים במיוחד לחסד אלוקי. אברהם התפלל שם בעת עקידת יצחק, יצחק יצא "לשוח בשדה" רגע לפני הנישואים שלו, ויעקב אבינו עצר להתחנן לרחמי שמים בעת שברח מאיומיו של אחיו שהתכוון להורגו.
יומא נג-ד: משניטל ארון [הברית בסוף ימי מקדש ראשון], אבן היתה שם [מתחת מקום הארון] … ושתייה היתה נקראת … שממנה הושתת העולם.
בראשית כח: ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה ויפגע במקום. רש"י שם יא,יז: ויפגע – לשון תפילה … הוא הר המוריה שהתפלל בו אברהם [בעת העקידה] והוא השדה שהתפלל בו יצחק.
וכמובן, כל עיקרו של הדיון הזה, אמור להתמיה כל אדם: מה הקשר בין אלקים ובית גשמי? איך אפשר לצמצם את האין סוף, בתוך מגרש נייח בירושלים או אוהל נייד במדבר?
ואכן, זו בדיוק התמיהה שנפלטה מפיו של משה רבינו בעת שקיבל את הציווי אל הבית:
שמות רבה לד: בשעה שאמר הקב"ה למשה 'עשה לי משכן', התחיל מתמיה ואומר: כבודו של הקב"ה מלא עליונים ותחתונים והוא אומר עשה לי משכן?! ועוד היה מסתכל ורואה ששלמה עומד ובונה בית המקדש … ואומר לפני הקב"ה )מלכים א ח, כז): האמנם ישב אלהים על הארץ?!
ב. לפני שעוברים לדבר על משמעות הבית, נשוב רגע אל הפרשה שלנו, עם הדרישה של ה' לאסוף תרומות עבור המשכן. התורה מפרטת בהרחבה את רשימת החומרים שנדרשו עבור ההקמה, וכאן ראוי לזכור את המקום שבו שהו ישראל באותה שעה. הם היו באמצע המדבר הגדול, מקום שיש בו רק חול. וכאן מעניין לעקוב, היכן הם מצאו את כל החומרים הנדרשים עבור הבית?
חישוב מהיר מעלה, שרוב הפריטים כבר היו ברשותם. זהב, כסף ונחושת היו להם בזכות "ביזת מצרים" (שבה שאלו אשה משכנתה כסף ומתנות), ובזכות "ביזת הים" (שבה אספו את רכוש המצרים ממצולות ים סוף). גם צמר ויריעות היו להם בזכות הצאן הרב שהוציאו ממצרים, אולם ישנו פריט אחד, שקשה במיוחד להבין מהיכן השיגו אותו: "עצי שיטים".
העצים נדרשו כדי להכין מהם 48 קרשים עבור דפנות המשכן. כל קרש היה בגובה חמשה מטר על רוחב 0.75 מטר, וכאן נשאלת השאלה, מהיכן השיגו קרשים ענקיים ומסיביים כאלו?
- רש"י שם: ומאין היו להם במדבר? פירש רבי תנחומא: יעקב אבינו צפה ברוח הקדש שעתידים ישראל לבנות משכן במדבר, והביא ארזים למצרים ונטעם וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים.
רש"י מביא פירוש מפתיע, לפיו בעת ירידת יעקב אבינו למצרים, הוא ידע שבניו ייצאו משם בעתיד ויקימו משכן במדבר. לכן בירידתו מארץ ישראל, הוא סחב עימו שתילי ארזים, נטע אותם במצרים וציווה לבניו לקחת אותם בעת היציאה.
אולם, אין ספק שמדובר בפירוש קשה להבנה: א. כל הסיפור הזה לא הוזכר בתורה, שיעקב סחב שתילי ארזים מהארץ, נטע במצרים וציווה להוציא אותם בבוא היום. ב. קשה להבין כיצד המצרים איפשרו להם להוציא את הארזים הענקיים, בשעה שהם הצהירו שהם יוצאים לשלשה ימים וחוזרים?
אבן עזרא: הרי המצרים חשבו כי לזבוח הם הולכים ואחרי כן ישובו … ואיך יוציאו קרשים רבים, אורך כל אחד מהם עשר אמות? והנה לא ידענו האם 'קבלה' היתה בידי אבותנו שהוציאום ממצרים, אבל אם 'סברא' היא, יש לבקש דרך אחרת כי היה סמוך אל הר סיני יער עצי שיטים … וכרתו כל היער.
דברי דוד לט"ז: שמא קנו בארצות אחרות, כמו שאמרו רבותנו (יומא עה,ב) על הפסוק 'וכסית את צאתך', דלא קאי על המן, שהיה נבלע באברים, אלא על המאכלים שקנו מתגרי אומות העולם.
האבן עזרא מציע אפשרות פשוטה, לפיה הם כרתו את העצים מהמדבר סביבם. [ואכן נצטרך לומר, שלא מדובר היה בעצי ארזים, שהרי הם אינם גדלים במדבר כי אם במקומות קרים כמו הרי הלבנון. אלא מדובר ב"עצי שטים" כפשוטו, היינו עצי שיטה, המצויים באזור הערבה ובאזורים יבשים וחמים].
אפשרות נוספת מציע הט"ז: הם קנו עצי ארז מסוחרים שעברו במדבר. הט"ז מביא לכך דוגמא מהמובא בגמרא, שהם לא הסתפקו במן שירד מהשמים, אלא היו קונים אוכל מתגרי אומות העולם, ולכן היו מפרישים צואה. [כבר אז היו מזמינים בלילות פיצה מהפיצריות באילת…].
מה גרם, אם כן, לרש"י להוציא את הפסוק מידי פשוטו ולקבוע שמדובר היה בעצי ארז אדירים, שנשתלו מאות שנים קודם במצרים והוצאו משם בעת היציאה?
אומר הרבי רעיון נפלא: לקו"ש חל"א/142: הציווי על נדבת המשכן נאמר בלשון 'קיחה' – 'ויקחו לי תרומה … תקחו את תרומתי' … משמעות הכתובים, שכל הדברים שנמנו בכתוב כבר היו ברשותם ולא היתה חסרה אלא פעולת קיחה בלבד … ולכן מתרץ רש"י, שיעקב אבינו צפה את בניית המשכן ונטע ארזים וציוה לבניו ליטלם עמהם כשיצאו ממצרים [וכך היו מוכנים בידם עבור המשכן].
אולם לדברי המפרשים, שהיו צריכים לכרות עצים במדבר, וכל שכן אם היו צריכים לעשות הזמנה אצל תגרי אומות העולם, הרי זה תלוי במצב המלאי במחסן, ואין זה בבחינת "ויקחו"[2].
כעת, אחרי שהבנו מאיפה הושגו החומרים עבור הבית של ה', אנו שבים אל השאלה הבסיסית והיסודית: למה ה' צריך בכלל בית? האם האלוקות לא נמצאת בכל מקום ובכל פינה?!
ג. מלך אוסטריה חגג 20 שנות מלוכה והרגיש שזה הזמן להנציח את שמו. הוא החליט להקים בית אופרה מרהיב במרכז וינה, שיהווה מקום של התרוממות הרוח ותענוג הנפש. המלך קרא את האדריכל המוכשר ביותר באירופה וציווה אותו לעשות זאת בהקדם האפשרי.
האדריכל תכנן בנין מרשים ביותר והעבודות על הבנין נמשכו כמה שנים. התכנית היתה, לחנוך את הבנין עם קונצרט חגיגי בביצוע 3 הטנורים הגדולים. הערב המרגש הגיע, האולם היה מלא באליטת האצולה של וינה, ועל המדרגות בחוץ, עמד צוות הבניה והמתין במתח לבוא המלך. זו היתה הפעם הראשונה שהמלך ביקר במקום וכולם היו במתח אדיר לראות כיצד יגיב.
השיירה המלכותית עצרה על יד הבנין, המלך הוציא את הראש ואז צעק: "בושה, טפשות, תחריבו את הבנין הזה. אני רוצה לראות מיד את הגולם שתכנן אותו". האדריכל ניגש אל המרכבה ברגליים רועדות והמלך קרא לעברו: "שוטה, אולם אופרה מלכותי, אמור להיבנות גבוה, מעל הקרקע. הדרך אליו אמורה לעבור דרך מעלה בן 50 מדריגות, שיעמיק את התחושה בקרב העולה, שהוא נכנס כעת לחוויה נשגבה. ואילו אתה, בבערותך התרבותית, בנית את האולם על הקרקע"…
בפשטות, כך מסבירים המפרשים, אלקים לא צריך מקדש. אנחנו צריכים אותו. אנחנו זקוקים למקום שנתרומם בו מעל הבלי היום יום ונחווה בו רגעים של קדושה. גם האדם השלם ביותר, מושפע בדרך הטבע מחיי החומר וזקוק לימים קדושים, שיעוררו אותו מעייפותו. והדרך לעשות זאת היא באמצעות אווירה מתאימה. וזאת בדיוק היתה המטרה של המשכן והמקדש, זה היה מקום שעורר את האדם מתרדמתו והלהיב ברוח של קדושה.
ניזכר בתחושה בערב ראש השנה, כאשר אנו נכנסים לבית הכנסת ורואים את הפרוכת הלבנה פרושה על ארון הקדש. זה מזיז את העצבים וקורא: "עורו ישנים משנתכם". וכך, ופי כמה מכך, כאשר יהודי נכנס אל המשכן וראה את אור מנורת הזהב, את הארומה מעל מזבח הקטרת וקדושת הכהנים והלוויים שעשו את הקרבנות בטהרה – התעוררה בו רוח תשובה.
- ספר החינוך מצוה צה: הכל להכין הלבבות לעבודתו יתעלה, לא מהיותו צריך לשבת בית אנשים ולבוא בצל קורתם … כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו … וכי הבית אשר בנו בני האדם צריך לכבודו חלילה?! … הכל להכשר גופותנו … ועל כן צונו לקבע מקום שיהיה טהור ונקי בתכלית הנקיות … ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה, יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל העליון.
אברבנאל שם: המשכן היה משל ומליצה להשארת שכינתו ודיבוק השגחתו בהם. וציוה לשים הכיור וכנו כמזהיר אותם, רחצו, הזכו והסירו רוע מעלליכם. מזבח העולה – לשרוף תאוותיהם הגשמיות ויצרם הרע. שולחן, מנורה, מזבח הקטרת … כדי להשריש בנפשם כי ה' מתהלך בקרב מחניהם.
בכך אנו יכולים להבין את הדגש שמניחה התורה על פאר הבית. הגמרא טובעת את הביטוי "אין עניות במקום עשירות" והמקדש וכליו היו בנויים בשיא הפאר וההדר. לשם המחשה, המשנה אומרת (תמיד פ"ג) כי אפילו כוס היין, שבה השקו את כבש התמיד לפני השחיטה, היתה מזהב טהור.
העקרון הזה בולט בסיפור הבא (ב"ב ד,א): בסוף ימי הבית השני, המלך הורדוס חידש את בית המקדש בצורה מפוארת. הגמרא מספרת שהוא ציפה את הבית בשורות של אבני שיש כחולות, ירוקות ולבנות. צורת הבניה היתה, שהוא הוציא שורה והכניס שורה, וכך המראה הכללי נתן תחושה של גלי ים נעים ונדים. הגמרא מוסיפה, שהורדוס רצה לצפות אחר כך את האבנים בזהב, אך החכמים לא הסכימו לו. כיון שדווקא המראה הייחודי הזה, לכד את העין.
אם כן, המשכן נועד ללכוד את העין ואת הלב ולהיות מקום של התעוררות רוחנית. ואכן, לפי זה, מובנת גם תכלית התפילה שלנו, בזמן הגלות, לכיוון ירושלים, כיון שגם התפלה לכיוון ירושלים מחזקת את כוונת הלב בעת התפילה, כמובא בשולחן ערוך רבינו הזקן סימן צ ס"ד[3].
אמנם, האם ההסבר הזה מספק? האם הוא מניח את הדעת? נראה שלא. כיון שהתורה חוזרת ומדגישה (כמובא לעיל): "ויקחו לי תרומה … ועשו לי מקדש", היינו שה' עצמו רוצה כביכול את הבית.
וזה מחזיר אותנו אל נקודת הפתיחה: למה אלקים צריך בית? ומדוע הרצון של בני האדם בבית לעצמם הוא עמוק כל כך, עד ש"מי שאין לו קרקע לדור עליה – אינו אדם"?
ד. זה היה בימים הקשים אחרי החורבן. הרומאים שלטו בירושלים ביד ברזל וסכנת המוות ארבה בחלונות. התנא רבי חנינא בן תרדיון נפגש עם הרב שלו, והרב אמר לו שהוא שמע עליו 'לשון הרע'. הוא שמע שהוא מקהיל קהילות ללמד תורה, ובכך עובר על גזירת השלטון ומסכן את חייו באופן וודאי. רבי חנינא אישר את השמועות, ואז שאל את הרב, האם לדעתו, הוא ייכנס לגן עדן?
הרב ביקש ממנו, לספר על מעשה טוב שהוא עשה בזמן האחרון, וכך יוכל לדעת האם הוא בדרך לעולם הבא. רבי חנינא חשב רגע ונזכר שלא מזמן, בערב פורים, הוא עשה סדר בארנק שלו וגילה שם שטר כסף. הוא לא זכר אם הכסף הזה הוא רכוש פרטי או שייך לצדקה, ומספק, הוא נתן את כולו לצדקה. הרב התפעל מאוד מהסיפור ואמר שהוא בוודאי בדרך לגן עדן (עבודה זרה יח).
באים המפרשים לדורותיהם ומעלים את השאלה המתבקשת: מה הולך כאן? הרי מדובר על יהודי שהקהיל קהילות ברבים ללמד תורה במסירות נפש – וזה עדיין לא זיכה אותו בגן עדן. ואילו מעשה פעוט, כמו הענקת שטר לצדקה, הוא זה שיביא אותו לגן עדן?!
מבארים כך (פירוש המשניות להרמב"ם מכות כג): כשיהודי עושה מצוה ברבים, זה עוד לא אומר שהוא איש טוב. יתכן שהוא נהנה מהקריירה של ללמד תורה בציבור. אך כשהוא יושב בבית, בלי שאף אדם רואה, ונותן הכל לצדקה – זו באמת ראיה שהוא אוהב את ה' וראוי לגן עדן.
וזו בדיוק הנקודה: אדם צריך בית כדי להיות הוא עצמו. יש מקום אחד בעולם שהוא "שלי" ואני יכול להיות בו כפי שאני, בטבעיות, בלי להסתיר כלום. האנגלים אומרים: 'ביתו של אדם הוא מבצרו', ולהבדיל בשפת החסידות: 5. ספר המאמרים תרס"ו עמוד 3: עצמות האדם דר בהדירה.
וזה צורך נפשי ראשון במעלה. משום שהאדם עשוי מכל כך הרבה שכבות ובכל מקום מגלה רק מעט. כאן הוא מדי חיצוני, שם הוא מדי בוטה, ובמקום שלישי מדי שקט. לכן האדם חייב מקום אחד להתגלות בו. להיות בו כפי שהוא בעצמותו. ניתן לומר: 'הראה לי את ביתך ואומר לך מי אתה'[4]…
כעת אפשר להבין[5], למה אלקים רוצה בית. ה' רוצה מקום לגלות בו את עצמותו. להיות בו (יחסית) כפי שהוא. העולם הזה בכללותו הוא העלם על אלוקות. השכינה מסתתרת מאחורי מסכים של חומר ואין מקום שבו הדברים קיימים כפי שראויים להיות. לכן צריך "בית מקדש", כדי שיהיה מקום אחד שישקף את הדברים כפי שהם. מקום שיחשוף את האור האלוקי ברמות הגבוהות ביותר שלו.
בית המקדש היה נקודה ייחודית על פני הגלובוס, שאמנם עמדה על הארץ אבל היתה כפופה לחוקים של מעלה. הכניסה לשם היתה התעלות מעל חיי החומר לטובת ביקור קצר בגן עדן.
למה הדבר דומה? שגרירות של מדינה זרה היא סוג של מובלעת בתוך המדינה המארחת. יש לעובדי המקום "חסינות דיפלומטית" ואסור לרשויות המקומיות להיכנס לשם לערוך חיפוש. בית המקדש, להבדיל, היה סוג של מובלעת אלוקית בתוך עולם החומר והביקור בו סיפק חוויה של כניסה לגן עדן.
אבות א,ה: עשרה נסים נעשו לאבותנו בבית המקדש [וכמה מהם]: לא הסריח בשר הקדש [אף בימי החום]. לא כיבו הגשמים אש של עצי המערכה. לא נמצא פסול בעומר ובלחם הפנים [לא נגע בהם שרץ וטימאם]. לא הזיק נחש ועקרב בירושלים, ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים.
לקוטי שיחות ח"ג/904: החידוש של המשכן והמקדש היה בכך, שמצד אחד הם עמדו במקום מוגבל ומוגדר, גם לכלי המשכן היה גודל מוגדר, ויחד עם זה, היו יכולים לראות בגלוי, איך המדידות הללו הם למעלה ממדידה וגבול. כמו שמציינת המשנה לגבי ה'עשרה נסים' שנעשו בבית המקדש, ובמיוחד בענין ארון הברית, שלמרות שהארון נשא מידות מדוייקות, אך 'מקום הארון אינו מן המדה'. בכך בא לידי ביטוי כח העצמות האלוקית, שרק הוא יכול לחבר שני הפכים, מקום ובלי מקום.
לכן אנו מקשרים את מקום הקרבנות והתפלות [כיום] עם מקום המקדש. כיון שעבודת הקרבנות והתפלה היא להגיע לדרגה אלוקית כזאת, שהיא למעלה מכל תואר ואפילו אינה מתוארת כבלי גבול.
הדמיון בין בית המקדש ובין הבית האישי שלנו, נוגע בענין נוסף: הגמרא אומרת (מנחות פו,ב) כי החלונות של בית המקדש היו עשויים בצורה מיוחדת במינה. בדרך כלל, חלונות עשויים בצורה של צרים מבחוץ ורחבים מבפנים. כלומר, הפתח בצידו החיצוני של הכותל הוא צר והולך ומתרחב לצידו הפנימי. וזאת כדי לפזר את אור השמש בפינות הבית. אולם בבית המקדש, הבנייה היתה הפוכה. החלונות היו צרים מבפנים והתרחבו לצד החיצוני. שכן אורו של המקדש יצא החוצה, אל העולם.
וכך בדיוק בחיים האישיים: הבית הוא הבסיס, שממנו שואבים את הכח עבור החיים בחוץ. בו אנו נרגעים, חוזרים לעצמנו ומתחדשים. ולכן יש להאיר תחילה את הבית ולשאוב ממנו את הכח החוצה.
הדבר משתקף בדין ייחודי של חז"ל: בעיקרון, מצות נר חנוכה קודמת למצוות אחרות ומי שאין לו כסף למשל לקניית נר חנוכה וקניית לחם לקידוש – קונה קודם נר חנוכה. אך בכל זאת, מצות נר חנוכה נדחית מפני מצוה אחת: נר לשבת, ומי שאין לו כסף לשתי המצוות, קונה קודם נר שבת.
מה הענין? הדרשנים אומרים כך: נר שבת נועד להעניק "שלום בית", ורק אחרי שיש לאדם שלום בבית, הוא יכול להאיר את החוץ עם נרות חנוכה.
[1] א'מעשה מיט א'יאכט: דוד צ'ייס היה אחד מעשירי ארצות הברית ופעם עלה על היאכטה שלו להפלגת קיץ. בבוקר הראשון של ההפלגה, הוא ניגש אל רב החובל והתעניין איפה כיוון ירושלים. הלה הראה לו. אחרי הצהריים הוא ניגש שוב ושאל איפה עכשיו ירושלים, והוא שוב הראה לו. כך חזר הדבר שוב ושוב. בשלב מסוים, פקעה סבלנותו של רב החובל והוא שאל בכעס, האם הגביר חושש שאיננו נוהג נכון את הספינה? אולי הוא עצמו רוצה להוביל אותה? הגביר הרגיע אותו בכך שהוא מקפיד להתפלל לכיוון ירושלים. רב החובל נדהם: אם גביר גדול כמותו, רואה צורך לפנות לאלקים שלוש פעמים ביום ואף בימי החופש – מה הוא יאמר? הוא החל לפנות לאלקים בעצמו, וגם היה מעורר על כך אנשים שפגש (שיחת אחש"פ תשמ"ג)
[2] תוספת נאה: הרבי ממשיך ומקשה שם, שעדיין זה עצמו צריך ביאור: למה התורה אומרת "ויקחו" וזה הכריח את יעקב אבינו להוריד ארזים למצרים מאתיים שנה קודם? הרי ה' היה יכול להתיר להם לכרות עצים במדבר או לקנות שם והכל היה בסדר?
הביאור לכך רומז רש"י, בכך שמביא את שם בעל המאמר: "אמר רבי תנחומא". רש"י רוצה לרמוז כי כל הענין נעשה כדי לנחם את עם ישראל. בכל שנות הסבל במצרים, הם היו מביטים על עצי הארז האדירים וזוכרים כי יבוא לזה סוף. יעקב הזקן כבר הבטיח כי עוד נצא מכאן וניקח את הארזים איתנו, והרי הם כבר מוכנים.
[3] יצויין שכל ההסבר הזה, מתאים עם הגישה של רש"י (לא,יח) כי הציווי על המשכן היה רק אחרי חטא העגל. ויש מבארים (ספורנו כד,יח ועוד) כי חטא העגל נגרם בדיוק מפני הבעיה הזאת, שהם רצו אלקות מוחשית וגשמית, ולכן ה' ציווה על המשכן כדי לתת להם את הצורך הזה.
[4] בדיחה: הרב, הכומר והקאדי נפגשו, והכומר ביקש לומר דבר אישי. "כל העת אנשים פותחים בפנינו את הלב ומתוודים על חטאים שלהם, אך גם לנו ישנן חולשות ואין לנו באזני מי להתוודות. לכן יש לי הצעה: כל אחד מאיתנו יתוודה באזני כולם על החטאים שלו וכולנו נמחל לעצמנו יחד".
ההצעה התקבלה והכומר התנדב להיות הראשון: יש לי חולשה נוראה. אנשים תורמים לי כסף, אך כשאני חוזר הביתה ואף אחד לא רואה, אני נכשל ולוקח לעצמי. הקאדי היה השני: אני מעורר את המאמינים שלי לצום ברמאדן, אבל כשאני חוזר הביתה ואף אחד לא רואה, אני לא מצליח להתאפק ואוכל. כעת הגיע תורו של הרב: גם לי יש חולשה קשה. אני לא מצליח לשמור סוד. אנשים מתוודים בפניי ואני רץ ומספר לכולם…
[5] שאבתי את הרעיון מהשיעור השלישי בקורס "חיים של משמעות" מבית JLI, בעריכת הרב סימון ג'ייקובסון.
קובץ להורדה:
תרומה עו