סחבת בבתי המשפט, פתרונות לשלום-בית ועשה לך רב
תשמעו סיפור: אדם בשם אייל שלום, עבד כנהג בחברת הסעות בירושלים. בשנת 1987 התפרקה החברה והוא תבע בבית הדין לעבודה 207 שקלים על 17 ימי עבודה בהם לא קיבל משכורת, בתוספת פיצויים על הלנת שכר. התיק התנהל בפני השופטת אלישבע ברק, אך פסק דין לא ניתן. הוא היה בטוח שזאת הסחבת הרגילה בבתי המשפט, אבל חלפו שנים ארוכות והוא לא זכה לקבל פסק דין. התברר שהתיק נעלם. השופטת לא זוכרת את הנושא ואיש אינו יודע איפה אוחז הדיון.
הוא פנה שוב ושוב לבית הדין לעבודה בדרישה לקבל פסק דין, עד שבאמצע שנת 2005, 18 שנים אחרי המקרה, אישרו באופן רשמי כי התיק נעלם. הוא הגיש תביעת נזיקין כנגד הנהלת בתי המשפט על העוול שנגרם לו, ואחרי חמש שנים נוספות של דיונים וערעורים, הגיעו איתו לפשרה, לקבל עשרת אלפים שקל פיצוי. כך הפכה תביעה על 207 שקל לפיצוי בסך עשרת אלפים שקל אחרי 23 שנות המתנה (http://www.haaretz.co.il/news/law/1.1192715).
הסחבת בבתי המשפט היא רעה חולה ידועה, אך הבעיה היא, שהנושא לא נולד היום. פרשת השבוע מספרת על ביקור אורח חשוב במחנה ישראל. "יתרו כוהן מדין", הבישוף הראשי בארץ מדין, הגיע לבקר במחנה והנה הוא שם לב לשיטת הריכוזיות של משה רבנו. משה יושב לבדו לשפוט את העם. עם של מיליוני אנשים, תלוי בדיין אחד ויחיד, המכריע לבדו את כל הבעיות ההלכתיות בישראל. החל משאלות הלכתיות יום-יומיות והמשך בסכסוכים כבעיות שלום בית, דיני שכנים וכיוצא באלו. היות שמשה עבד לבדו, הוא נאלץ לעבוד מהזריחה עד הזריחה שלמחרת וקצה התור לא נראה באופק.
יתרו נחרד מהמצב והציע תכנית התייעלות די פשוטה: משה יכניס דיינים נוספים למערכת וידרג אותם לפי סוגי השאלות. לצורך דוגמה: שאלות הלכתיות פשוטות יידונו בפני שרי עשרות, דיני ממונות יידונו בפני שרי מאות ודיני נפשות בפני שרי האלפים. משה הופתע מההצעה, הפנה אותה לקב"ה וקיבל אישור לקבל את עצת יתרו לייעול המערכת.
והשאלה מתבקשת: מה חשב משה מלכתחילה? הוא באמת האמין שיהיה מסוגל לנהל לבדו את כל עם ישראל? או מדוע התעקש לשמור את כל הסמכויות לעצמו?
האברבנאל עונה בפשטות כי התורה רצתה בסך הכול להחזיר טובה ליתרו. ברור שמשה היה מגבש את עיקרון ההתייעלות בכוחות עצמו, אך הקב"ה רצה לעשות כבוד ליתרו, כנגד הכבוד שהוא עצמו עשה לעם ישראל. זהו כלל ידוע, שהקב"ה לא נשאר חייב ומחזיר לאנשים טובה כנגד טובה ולכן נתן ליתרו את הכבוד הנצחי הזה. זה, אגב, פירוש השם "יתרו", מלשון "יתר פרשה אחת בתורה". השם שלו מכבד אותו לעד כמי שזכה להוסיף פרשה אחת בתורה.
הרבי מליובאוויטש רואה את הדברים באופן עמוק. פשטות דברי התורה מלמדים כי משה לא חשב על הרעיון של יתרו. הוא בהחלט היה מופתע מהדברים ולא הסכים להם, עד שקיבל הוראה מה'.
משה החזיק תפיסה שונה איך צריכים החיים שלנו להיראות. הוא סבר שאנחנו צריכים לחיות באטמוספרה רוחנית גבוהה, שבה כל הבעיות הקטנות של החיים פשוט לא תופסות מקום. במקום להקשיב למריבות, לפשר ולגשר בין אנשים, צריך להתעלות מעל כל הבעיות הללו. יהודי צריך ללמוד תורה ולקחת את הדברים בצורה מעמיקה כזו, עד שהוא פשוט יבעט את האגו הבעייתי שלו. [כמו שהיו אומרים המורים של פעם: במקום להקשיב לו, תן לו פליק קטן והוא יבין היטב על מה מדברים..].
ולכן משה התעקש להיות השופט בעצמו. העמידה בפני משה, תשכיח מהאנשים את השטויות הקטנות של החיים. נניח בני זוג שרבים את המריבות הרגילות, כמו מי יוציא את הילד מהגן באמצע שעות העבודה. הם נפגעים מההתעקשות ההדדית ונוצר ביניהם נתק. כעת נתאר את הזוג הזה עומד בפני משה רבנו. הם יביטו בפנים הקדושות שלו, אלו שעמדו אתמול על הר סיני וקיבלו את התורה מידו של האלוקים – וירגישו כל כך מטופשים. על מה אנחנו רבים? על מה מבזבזים את זמנו של משה? אני יוציא, את תוציאי, אלוקים גדול.
לכן התעקש משה במכוון לא להכניס 'רבנים קטנים' למערכת. הם רק יעצימו את הבעיות. במקום להרים את האנשים להר סיני, היכן שכולם חיים כאיש אחד בלב אחד, הם יהפכו את העימות למשהו שצריך לטפל בו.
למה הדבר דומה? לפעמים אדם מגיע לשיעור חסידות והוא כועס מאוד. הוא רב קודם עם השותף שלו/עם אשתו/עם כל מי שמצא לנכון והוא רותח… אחרי עשרים דקות לימוד, הלב שלו מתרחב, הוא מתרומם מהשטויות ואומר לעצמו, תראה איזה אור יש בעולם, על מה אני מבזבז את החיים?
השבת, כ"ב שבט, חל יום הפטירה של הרבנית הצדקנית חיה מושקא שניאורסון, רעייתו של הרבי מליובאוויטש במשך קרוב לשישים שנה. הנה סיפור מיוחד במינו על שני האנשים הקרובים אליה: אביה ובעלה. בשנת תש"י, ביקש הרה"ח פאל'ע כהן מבנו הרה"ח ר' יואל, להיכנס אל הרבי ולבקש ברכה עבור קרוב משפחה שהתדרדר ביראת שמים. הרבי שאל בן כמה הוא, ור' יואל התחיל לחשב את גילו. הרבי הסביר למה הוא שואל. "אני רוצה לדעת אם הוא ראה את האדמו"ר הקודם כשהוא ביקר בארץ". ר' יואל השיב שהוא בוודאי ראה את האדמו"ר הקודם. הפנים של הרבי הרצינו מאוד ואחרי כמה רגעים אמר: "אם ככה, הכול יהיה טוב". וכך הווה.
אם זה כל כך טוב, למה ה' הצדיק את הדעה האחרת? מדוע התקבלה ההצעה ההפוכה של יתרו על שילוב רבנים מן השורה במערכת? משום שאנחנו בני אדם ולא יכולים לחיות באטמוספרה שבה אין יצר הרע. אלוקים ברא עולם מורכב, יצרי, מלא אגו וצריכים למצוא לו את הפתרונות המתאימים.
וכאן הגיע הרעיון הגאוני של יתרו: הוא טען כי במצבים הללו, אדם צריך למצוא דווקא רב קרוב אליו. הרב לא צריך להיות מושלם כמו משה רבנו. להיפך: יש מעלה בכך שהוא יהיה בבחינת "שרי עשרות" או "שרי מאות" וכך האדם יכול לפתוח בפניו את הלב ולקבל עצה מתאימה לבעיות הקטנות שלו.
הרבי מליובאוויטש הפך את התפיסה הזו להוראה קבועה: המשנה במסכת אבות אומרת: "עשה לך רב". המשנה מורה לכל אחד לקבוע רב, שהוא מתייעץ איתו באופן קבוע. אל לו לאדם לנהל את חייו לבד, אלא למצוא רב עימו יתייעץ. כל אדם אוהב את עצמו ורואה את הדברים מנקודת המבט הסובייקטיבית שלו, ולכן יש חשיבות אדירה לקבל עצה מאדם נוסף, במיוחד אם הוא רב ולגבש דעה בהירה. החשיבות בכך היא כפולה: גם כדי לקבל את העצה הנכונה, אבל יותר מכך: ההתייעצות עם הרב היא כלי לסייעתא דשמיא לזכות לקבל את הברכה האלוקית.
[הכוונה, אגב, איננה רק לאנשים פשוטים כמונו, אלא אפילו כלפי החכמים עצמם. כך מסופר בתלמוד ירושלמי (מועד קטן ה,י) על חכם תלמודי בשם רבי מנת, ששאל את אביו רבי יונה, שהיה אף הוא חכם תלמודי, שאלה הלכתית בדיני המועד: האם מותר לעשות מעשה מסוים במועד? האב השיב לו כי דעתו נוטה להתיר, אך בכל זאת "צא ושאל זקן [חכם] מן השוק, כדי שאסמוך עליו בהיתרי"].
איך בוחרים רב? שמעתי פעם דיוק יפה: המשנה אומרת "עשה לך רב". מה ההדגשה "לך"? ללמד שזה צריך להיות רב "שלך", רב שאתה מגיש איתו קרוב לפתוח את הלב – ובעיקר: אתה מרגיש שאכפת לו ממך. הוא לא כספומט ששולף תשובות, אלא עונה לך באותה אכפתיות שהיה עונה לבן שלו.
למעשה, זאת הלכה מפורשת בשולחן ערוך: "מי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעירו ויבקש עליו רחמים". לא נאמר לחפש את החכם הגדול ביותר, אלא את החכם האוהב והאכפתי ביותר. ודווקא האהבה שלו היא הכלי לסייעתא דשמיא ולכוון לרצון ההשגחה העליונה.
נסיים בסיפור נפלא (ימים טובים עם הרבי, ראש השנה/80): יהודי מצרפת הכיר את חסידי חב"ד שם והפריע לו מאוד קמפיין ההערצה שלהם סביב הרבי. האהבה אליו, התמונות הגדולות על הקיר וכו'. הוא פנה לרבי במכתב ארוך ושאל על כך, וגם שאל את השאלה החשובה מכול: כיצד הרבי יודע לענות לאנשים שפונים אליו? בענייני רפואה, בעניינים משפטיים, בענייני חינוך וכו' וכו'.
הרבי השיב כי כמו כל יהודי, הוא מחויב במצוות "ואהבת לרעך כמוך", וכיון שהוא מקיים את המצווה בשלמות ואוהב באמת כל יהודי, הוא יודע לכוון אל הצורך האמיתי של האדם ולענות לו כראוי…
מבוסס על ליקוטי שיחות טז/203