פרשת כי תשא – כשלון: למה זה קורה לי?

בס"ד

כישלון: למה זה קורה לי? ואיך הקב"ה מאפשר לו לקרות?        מבוסס על לקו"ש חט"ז/412 ואילך

התוועדויות תשנ"ב ב/341 ואילך

 

יהודי פתח חנות קטנה במרכז העיר ושיעבד עבורה את כל המעט שהיה לו. בסוף יום העבודה הראשון, הוא שב הביתה וסיפר לאשתו בפנים נפולות כי היה יום נורא בחנות. אף אחד לא נכנס. למחרת, הוא חזר עם פנים מאירות וסיפר כי היום היה מוצלח. מישהו נכנס לקנות משהו.

ביום השלישי, הוא חזר שפוף וסיפר כי היום היה יותר גרוע מאשר היום הראשון. "מה יכול להיות יותר גרוע מהיום הראשון שבו איש לא נכנס"?   -"זה שקנה משהו אתמול, הגיע היום והחזיר אותו"…

כולם אוהבים לדבר על הצלחות. ביטוי יפה אומר: "הדבר המוצלח ביותר הוא ההצלחה". אבל אנו רוצים לדבר היום על כישלונות. על אותו חלק בחיים שאנו חשים בושה ומתקשים להתאושש ממנו. הכוונה היא בראש ובראשונה לכישלון רוחני, רגע שבו נכנענו לתאוות הלב והחיים הוכתמו בכיעור.

באותו רגע קשה עולה התהייה, מה צריך לעשות עכשיו? האם הכישלון מעיד על כך שאנו אבודים ולא נהיה מסוגלים לעולם לשלוט בעצמנו? או שהכישלון הוא דווקא הזדמנות עוצמתית לחולל שינוי[1]?

אנו עוסקים בכך בעקבות הכישלון הגדול ביותר של עם ישראל כעם: "חטא העגל". פחות משלושה חודשים אחרי קריעת ים סוף, עת "ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי". בקושי ארבעים יום אחרי מעמד הר סיני עת "שמעו קול ה' אלוקים מדבר מתוך האש", והנה הם מנצלים רגע שבו עזבה הגננת את החדר ויוצרים לעצמם 'אלוהים אחרים'. עגל זהב אליו ראוי להתפלל.

כך מתאר דוד המלך במשפט חד: 1. תהלים קו: וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב.

ולא ברור מה יותר תמוה: הטיפשות – על כך שחשבו שעגל זהב יכול להחליף את האלוקים הכול יכול. או כפיות הטובה – כלפי ה' שקרע להם את הים ובאותו בוקר עצמו, נתן להם לחם מהשמים ומים מהבאר. רבי יהודה הלוי מתאר בספר הכוזרי, כי כאשר ניסה להפליא ולשבח את עם ישראל על רוממתו ואיכותו, הציף מיד מלך כוזר את העלבון המתבקש:

כוזרי צא,ב: אמר הכוזרי: הישמר לך החבר לבל תפליג בסיפור שבחיה של אומתך, ובל תסיח דעתך מן הדבר הנודע ברבים, דבר הימרותם את אלוקיהם על אף המעמדות האלה. שמוע שמעתי כי בעצם הימים ההם, עשו להם עגל ויעבדו אותו ולא לאלו-ה.

בנוסף, יש כאן שאלות נקודתיות: א. למה עגל ולא בעל חיים אחר? ב. למה בעל חיים ולא בן אדם נעלה במקום משה, כמו אהרון או חור? ג. ואיך אהרן הכהן הרשה לעצמו ליטול חלק ביצירת העגל?

ועוד שאלה אחת, מכיוון אחר לחלוטין, שהופכת את הנושא לעוד יותר מעניין: בשיחה האחרונה לעת עתה אותה זכינו לקבל מהרבי ערוכה ומוגהת – שבוע פרשת כי תישא תשנ"ב – העלה הרבי שאלה נוספת: הפרשה עוסקת ברגעים של שפל נורא, ואילו השם שלה מבטא דווקא רוממות ועליונות: "כי תישא את ראש בני ישראל", מעשה המסמל הרמה והתעלות. והתמיהה מתבקשת: איך יכול להיות כזה ניגוד בין כותרת הפרשה ובין הנושא המרכזי והדרמטי שלה?

התוועדויות הרבי מלובאוויטש תשנ"ב ב/342: ידוע ששם הפרשה מורה על תוכן הפרשה… ושם פרשתנו 'כי תשא' מעיד על נשיאת ראש ועליית ישראל, ואילו מעשה העגל – שתופס חלק חשוב מהפרשה, הוא ירידה שאין כמותה, 'חזרה זוהמתן' מחטא עץ הדעת והוא ראש ושורש לכל החטאים.

לאחר שנציע את הגישה הפשטנית, נציג את הגישה המהפכנית של החסידות. זאת תפישה מרתקת שמאפשרת מבט חדש על החטא ומעניקה כוחות עילאיים עבור רגעי היציאה והתקומה ממנו.

 

א. כאשר חז"ל רוצים לתאר את הבגידה של מעשה העגל, הם בוחרים במילים הבאות:

2. שבת פח,ב: אמר עולא: עלובה כלה המזנה בתוך חופתה.

כלומר: בני ישראל נדמו באותה שעה לכלה המזנה תחת בעלה בין מוטות החופה.

הבה נשוב אל הימים ההם: למחרת מתן תורה, בשביעי בסיוון, משה עלה למעלה לקבל את פרטי הלכות התורה. משה נפרד מהם בשעות הבוקר והודיע כי הוא חוזר בעוד ארבעים יום בשעה שישית. הם הבינו כי הוא מתכוון לארבעים יום כולל היום הזה עצמו (שהרי הוא עלה בשעות היום…). הם כיוונו את השעונים ליום ט"ז בתמוז בחצות היום.

משה שהה למעלה ארבעים יום וה' הכין לו שני לוחות אבן עם עשרת הדברות, כדי שיעביר לעם ישראל בתור "שטר כתובה" ששולח החתן אל הכלה רגע אחרי האירוסין.

חצות היום של ט"ז תמוז הגיע ומשה לא יורד. הסיפור היה, שהוא התכוון ארבעים יום לא כולל יום העלייה להר, דהיינו מהשמיני בסיוון עד י"ז תמוז, אבל הם הבינו אחרת והמתינו לו לשווא. אנשים טובים התחילו לדבר בקול שמשה מת, כי אף אחד לא חוזר משם חי!. ואיך הוא חי למעלה בלי אוכל?

אבן עזרא לב: חשבו שמת משה … התעכב שם 40 יום ואין כוח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל.

אנשי הערב רב ליבו את הרוחות ודיברו על כך שצריך לעשות מהר אלוהים אחרים. חור, בן מרים הנביאה, ניסה לדבר על ליבם כי משה עשה כל כך הרבה ניסים ובוודאי יכול לחיות גם ארבעים יום בלי אוכל, אבל הם נכנסו לאקסטאזה והרגו אותו במקום. בנוסף, השטן הראה להם את דמות מיטתו של משה חולפת באוויר והם השתכנעו סופית שהם נותרו בודדים במדבר, בלי מנהיג.

הם פנו לאהרן שיעשה להם אלוקות, והוא שראה מה עשו לחור, הבין שעדיף לעכב אותם מבפנים במקום למוץ מבחוץ. הוא ביקש מהם לאסוף תכשיטי זהב, מתוך מחשבה כי הליך האיסוף ייקח כמה ימים ובינתיים משה יחזור. אך הם עשו הכול במהירות ובהתלהבות  – וייצא העגל הזה.

מה היה ההיגיון שלהם? כיצד עלה בדעתם שעגל יכול להחליף את הקב"ה?

הגישה בקרב רוב הראשונים היא, ללמד עליהם זכות ולצמצם את משמעות החטא. לפי הגישות הללו, הם לא התכוונו כלל לייצר תחליף לקב"ה, אלא דווקא אמצעי להתקשר אליו.

ההיגיון בכך מתבקש: הרי משה נעלם להם ולא האלוקים – ומדוע ליצור אלוקים חדש? לכן הם התכוונו רק ליצור תחליף למשה, כלומר, אמצעי חיבור חדש בינם ובין האלוקים.

כדי להבין את העניין, הנה בדיחה ידועה: מורה קומוניסט חינך את תלמידיו לאתיאיזם. הוא אמר כך: מה שאתם רואים בעיניים קיים ומה שלא רואים לא קיים. את השולחן רואים בעיניים, משמע הוא קיים, את הכסא רואים בעיניים, הוא קיים, ואילו את האלוקים לא רואים בעיניים ומשמע שאין דבר כזה ח"ו. קם אחד התלמידים ואמר: המורה צודק. את היד של המורה רואים ומשמע שיש לו יד. את הרגל שלו רואים ומשמע שיש לו רגל. את השכל שלו לא רואים – ומשמע שאין לו שכל…

הכוזרי מסביר באריכות כי עלינו להבין את הלך המחשבה באותם ימים. הגישה של כל העמים עד מתן תורה הייתה, שאלוקים הוא מושג טבעי נראה לעיניים. אחד עבד את השמש, השני את הירח, ובמצרים עבדו את הטלה. אבל כולם הסכימו שהאלוקים הוא "נעבד מורגש". כלומר, ישות עם פנים מוחשיות. ההמצאה הגדולה של אמונת אברהם היא, שכאן נטען לראשונה כי האלוקים הוא לא מוחשי. פתאום צריך לעבוד א-ל מופשט, אבסטראקטי, שאי אפשר לראות אותו, רק לדמיין עליו.

וזאת הייתה תפיסה מהפכנית, שהיה קשה להתרגל אליה אחרי 200 שנה בתוך האלילות המצרית. לכן החליטו לעשות חפץ מוחשי, במקום משה, שיהיה ממוצע בינם ובין האלוקים ובו תשרה השכינה.

כוזרי שם: האומות בזמן ההוא היו עובדים צורות … לא היו עומדים מבלי צורה שמכוונים אליה …. ונשארו העם מצפים לרדת משה … ובושש מהם 40 יום … אז גברה המחשבה הרעה אל ההמון … לבקש נעבד מורגש … מבלי שיכחשו באלוקות מוציאם ממצרים … ולא היה העוון ההוא יציאה מכלל עבודת מוציאם ממצרים אלא מרי לקצת מצוותיו, כי הוא ית' הזהיר מן הצורות והם עשו צורה.

בהמשך לזה מבואר, מה שעשו דווקא עגל[2] ולא בעל חיים אחר או להבדיל אדם כמו אהרן או חור[3]:

שמות רבה מב,ה: [ה' אמר למשה]: אחר שאבוא לסיני ליתן להם התורה ואני חוזר במרכבה שלי, הם מתבוננים בי ושומטים אחד מהם ומכעיסים אותי בו. שנאמר במרכבת יחזקאל: ופני שור מהשמאל לארבעתן, והם מכעיסים אותי בו, שנאמר: וימירו את כבודם בתבנית שור.

המדרש טוען כי הם שאבו את ההשראה לעשות עגל, מתוך גילוי השכינה שהיה במתן תורה. הקב"ה הופיע אז בעולם עם כל "מרכבת השכינה" [ולכן קוראים בשבועות את הפטרת יחזקאל], ואחד מרגלי המרכבה של ה' הוא השור, ולכן עשו עגל שהוא בנו של השור[4].

ומה שבחרו דווקא את השור מבין רגלי המרכבה ולא אריה או נשר, מסביר הצמח צדק ב"אור התורה": השור הוא המזל הבא אחרי הטלה, וכיון שהטלה היה המזל של מצרים והם שחטו אותו לפני יציאת מצרים בקרבן פסח, לכן חשבו שהמזל שבא אחריו – השור – הוא זה שגבר על הטלה.

עכ"פ, השורה התחתונה לפי הגישה הפשטנית היא, שהם לא התכוונו למצוא תחליף לה', אלא דרך מוחשית לתקשר איתו. אולם למעשה הוי כעין עשיית צורות לעבודה זרה.

אולם בסופו של דבר, נדמה שתחושת חוסר הנוחות במקומה עומדת. למה הסיפור הזה היה צריך להתרחש? האם לא היו יכולים להמתין עד שמשה יחזור? ואיך אפשר להתנהג כך סמוך למ"ת?

 

ב. נעשה הפוגה מהדיון הערכי, ונעלה שאלה הלכתית מעניינת: ההיבט של אהרן בכל הסיפור.

כאמור, אהרן קיבל החלטה מדהימה: במקום למסור את הנפש וללחום בהם, כמו חור, והתוצאה תהיה שהם ייצרו את העגל במהירות. תמורת זאת, מוטב לו לעזור להם לעשות את העגל, אך אז יוכל למשוך זמן כדי שלא יגיעו לעבוד אותו בפועל.

כאן ראוי לשים לב: עשיית חפץ של עבודה זרה היא גם איסור, גם לפני שעבדו אותה בפועל (ראו לקו"ש י/146 הע' 49). ובכל זאת אהרן הבין שמותר לו לעבור חטא קל כדי למנוע אותם מהחטא החמור של ע"ז. וזה כמובן פותח דיון מעניין: האם גם לנו מותר להשתמש בהיתר הזה?[5]

למשל, אם מתקשר אליך בשבת אדם שאינו שומר שבת, ואם לא תענה את הטלפון, הוא יתקשר שוב ושוב. האם עדיף לענות את הטלפון פעם אחת וכך לחסוך את ריבוי חילולי השבת שלו?

דוגמא יותר עדינה: מי שהזמין אמבולנס בשבת ועד שהם הגיעו, רואה שהמצב משתפר. האם עדיף להתקשר שלא יבואו, וכך לחסוך את ריבוי חילולי השבת של הצוות, נסיעה, חוץ לתחום, מוקצה וכו'?

דוגמא עוד יותר עדינה: שליח הרבי שצריך לצאת לשליחות לעיירה נידחת, ובינתיים לא יהיה לו מנין וקריאת התורה – האם מותר לו לשהות שם במשך זמן כדי לעורר את הרבים לקיום מצוות?

יש בכך סתירה בגמרא:

3. שבת ד: הדביק פת בתנור בכניסת השבת לאפותה, האם מותר לאחר לרדות אותה [ויעבור על איסור דרבנן של הוצאת פת מהתנור] קודם שיבוא חברו לידי איסור חטאת [של אפיה בשבת]? מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך?!

מכאן שאסור לעבור עבירה קלה בשביל למנוע חבר מעבירה חמורה. מקשה שם תוס':

תוס': הרי אמרינן בעירובין, נוח לחבר לעבור איסור קל שלא יעבור עם הארץ איסור חמור?

תוס' מתרץ כמה תירוצים, ומהם: התם עדיין לא נעשה האיסור החמור, ומוטב שיעשה איסור קל וימנע חברו מאיסור חמור, אבל הכא [בהדביק פת בתנור] המעשה של איסור כבר נעשה וממילא יגמור, לכן לא יעשה אפילו איסור קל בידיים. … [עוד היתר]: מצאנו לגבי רבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה למנין, ושחרר עבדו הכנעני להשלימו למנין ואף שנאמר 'לעולם בהם תעבודו' [ועבר איסור בשחרור העבד]? מצוה דרבים שאני.

למדנו כי בשני תנאים מותר לעבור איסור קל: כדי למנוע התחלה של איסור חמור. וכן במקרה של מצווה הקשורה באנשים רבים.

לפי זה, אסור לענות טלפון של מחלל שבת, וכן אסור להתקשר שוב לאמבולנס. כיון שהם התחילו כבר את מעשה האיסור, וכן הם אינם בבחינת רבים. אולם מנגד, מותר לצאת לשליחות במקום שאין מנין, כי השליח בא למנוע אותם מלכתחילה מעשיית איסורים, וכן הוי מצווה דרבים.

נשוב אל אהרן: גם במקרה שלו, הוא בא למנוע אותם מהתחלה של השתחוואה לעבודה זרה, ואין צריך לומר שהוי מצווה דרבים – כלל ישראל ממש. ולכן הוא קיבל את ההחלטה ההלכתית הנכונה.

כעת נשוב אל שאלתנו המרכזית: גם אם אהרן התכוון לטוב, עם ישראל בוודאי חטאו, ובחטא חמור של כעין עבודה זרה. ושבה התמיהה: למה זה קרה להם, 40 יום אחרי מתן תורה?

 

ג. זה היה יום ראשון שגרתי במשרדו של הרב שבתי סלאבטיצקי באנטוורפן. בפתח עמד אדם מכובד עם ארשת פנים כאובה וביקש לשוחח. הרב הכיר אותו היטב: באנטוורפן, עיר היהלומים של אירופה, יש רחוב ראשי רצוף חנויות תכשיטים, והיהודי הזה הוא סוחר כבד שם.

הוא פתח וסיפר כי לפני חצי שנה, החליט לשמור שבת. בכל יום שישי בצהריים, הוא אוסף את המזוודות עם התכשיטים והולך הביתה. אמנם בכל החודשים הללו, הוא חשש מהיום שישי האחרון. בסוף השבוע הזה חלו חגי סוף השנה האזרחית, וכאשר החגים הנוצריים חלים בסוף השבוע, סוחרי התכשיטים עושים את ה'מכה השנתית' שלהם. אי לך הוא חשש מאוד ממה שיקרה איתו. ביום שישי בצהריים, הוא סגר כרגיל את החנות והלך הביתה, אולם בליל שבת הוא לא הצליח להירדם. המחשבות שלו לקחו אותו אל הרחוב. הוא ידע היטב מה קורה שם עכשיו. הוא ראה בעיני רוחו את מכוניות היוקרה חונות ברחוב ואת החברים שלו לא מפסיקים לספור את שטרות היורו.

בבוקר, הוא יצא ללכת אל בית הכנסת, אך הרגליים שלו נשאו אותו אל הרחוב. הוא עמד מהצד וראה איך המתחרים שלו מתחילים עוד יום עבודה ענק, ורק הדוכן שלו סגור כאילו הוא מת בתאונה. אחרי שעה של בלבול חושים, הוא חזר הביתה. הוציא בקבוק ויסקי מהמקפיא, מילא את גביע הקידוש ושתה בלגימה אחת. כך הוא נרדם עד מוצאי שבת בשלוש לפנות בוקר… כעת הוא עמד לפני הרב ו"ביקש תיקון על השבת הנוראה שהייתה לו. על המחשבות האסורות, על ההליכה לרחוב החנויות, ועל השינה הארוכה ללא תפילות וללא קידוש".

הוא הרים את העיניים אל הרב וראה אותו בוכה. "תראה", ענה לו הרב, "כל חיי אני שומר שבת, אבל לא הייתה לי שבת יפה כמו השבת האחרונה שלך"…

אדמור"י חב"ד מציגים תפיסה מהפכנית בקשר לחטא העגל. למען האמת, התפישה הזו לא נוגעת רק לחטא העגל, אלא גם לחטא היותר גדול ממנו, מקור כל החטאים, חטא עץ הדעת (ראו ספר המאמרים תשל"ה עמוד 412, שיחת לך לך ח"ו):

החטאים הללו קרו, משום שהם היו צריכים לקרות. עד כמה שזה נשמע מפתיע, לפעמים הקב"ה מגלגל עבירה מסוימת על האדם כדי שהיא תתרחש[6].

[פעם מישהו אמר לי על חטא העגל: זה נראה כאילו הכינו להם מארב מהשמים. למה משה אמר שהוא חוזר עוד ארבעים יום, אם הוא ידע שהוא חוזר עוד 41 יום? ומדוע ה' נתן לשטן להראות להם את מיטתו של משה עפה בשמים, כאשר זהו ניסיון שכמעט אי אפשר לעמוד בו?]

המטרה של גלגול החטאים היא, כדי לעורר את עבודת התשובה. עד עכשיו הם היו בבחינת צדיקים שקיבלו הכול מלמעלה. לחם, מים ותורה. אולם ה' רוצה עבודה אחרת לחלוטין: קימה מכישלון.

החשיבות של הכישלון היא משתי סיבות, טקטית ואסטרטגית: החשיבות הטקטית של הכישלון היא, שהוא מכניס אותך לעניין. אדם שאינו נכשל, עובד את ה' בדרך שגרה, מצות אנשים מלומדה, בלי לחפור יותר מדי בתוך תוכו. הכישלון והנפילה מצריכים אותו לעמוד מול המראה ולהחליט מי הוא. האם הוא יהודי כי אימא שלו הייתה כזאת או כי יש בו אהבת ה'?

מעבר לכך – וזאת הנקודה העיקרית: הכישלון הוא היעד של הבריאה. אלוקים ברא אותנו כאן, כדי לתקן את הרע ולא כדי לשפר את הטוב. אנשים צדיקים יש מספיק למעלה בגן עדן, והרעיון של בריאת העולם הגשמי הוא, להפגין את האין סופיות של הטוב ולהראות כיצד כל נקודה בעולם שייכת לקב"ה. זה יכול להתאפשר רק על ידי המפגש עם הכישלון והקימה ממנו[7].

כאן חשוב להדגיש: אין הכוונה שחטא הוא דבר טוב. חטא הוא מעשה איום שמשבש את סדר הבריאה. הוא הופך להיות טוב רק אחרי שמתקנים אותו. אז מתברר למפרע שהוא מצדיק את הסבל הכרוך בו. למה הדבר דומה? לאדם שנכנס לחדר ניתוח. הניתוח עצמו הוא קשה והוא עלול להותיר רושם רע לכל החיים. רק לאחר שהוא מוביל לחיים יותר טובים, הוא נעשה מוצדק למפרע.

הנה כמה מקורות בעניין: ראשית, שורש הרעיון בקשר ל'תכנון' חטא העגל, מופיע כבר בגמרא:

4. עבודה זרה ד,ב: לא היה דוד ראוי לאותו מעשה [בת שבע] ולא היו ישראל ראויים לאותו מעשה [חטא העגל]. לא היה דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב 'ולבי חלל בקרבי' ולא ישראל ראויים לאותו מעשה, דכתיב 'מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים'. אלא למה עשו? שאם חטא יחיד, אומרים לו לך אצל יחיד [דוד המלך ששב בתשובה], ואם חטאו צבור, אומרים להם: לכו אצל צבור.

מוסיף ביאור האדמו"ר האמצעי: תורת חיים בראשית קנד,א: והנה במדרש על פסוק 'נורא עלילה על בני אדם' – שה' עושה עלילות על בני אדם. לפעמים גובר הרע דיצר הרע על האדם ויחטא אף שלא היה בחירה בלבו לזה בתחילה כלל… רק מלמעלה הסיתו עליו היצה"ר להביאו לחטא זה.

וכאן לגבי חשיבות עבודת התשובה. ראשית, החשיבות הטקטית:

זוהר ח"א קכט,ב: במקום שעומדים בעלי תשובה, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. מפני שהם עובדים את ה' באהבת הלב יתירה ובכוח רב ועצום להתקרב אל המלך.

יתירה מכך: החשיבות העניינית של עבודת התשובה:

לקו"ש חט"ז/412: בין העילויים בעבודת התשובה על פני עבודת הצדיקים, שדווקא על ידי התשובה, ניתן לברר את ניצוצות הקדושה שנפלו בין ג' קליפות הטמאות. אדם ישר הולך, צדיק, יכול לרומם רק את ניצוצות הקדושה שנמצאים בדברי היתר [על ידי אכילה ושתיה וכו'], ואילו בעל התשובה מעלה גם את הניצוצות שנמצאים בתוך הזדונות.

מה אומר הרעיון הכביר הזה בפועל, הלכה למעשה?

אנחנו יכולים לבחור מה יקרה עם הכישלונות שלנו. אם אדם נשבר ומתייאש, הוא נשאר רק עם הכישלון והוא נענש עליו. אולם יש דרך אחרת: לנצל את הכישלון כדי לקבל בעקבותיו החלטה טובה שלא קיבל עד היום, ואז הכישלון הופך להיות מנוף להצלחה ונמצא למפרע שלא נכשל מעולם.

כך אומרת הגמרא: "גדולה תשובה, שזדונות נעשו לו כזכויות". הוי אומר שאחרי התשובה, הזדונות הופכות להיות סיבה לשכר טוב. איך זה יתכן? הרי הם זדונות? אלא שכאשר מנצלים את הנפילה כדי לקבל החלטה טובה שלא היו מסוגלים לקבל בלעדי הכישלון, נמצא למפרע שלא הייתה נפילה אלא מנוף לעלייה ובמילא מקבל עליה שכר טוב (ראו בארוכה לקו"ש יז/191).

ולהוסיף, שלפי היסוד הזה, הרבי מבאר במקום אחר נקודה נפלאה. המדרש מביא מחלוקת מעט משונה בין רבי ישמעאל לרבי עקיבא: איך בני ישראל הגיבו על עשרת הדברות? רבי ישמעאל אומר כי על המצווה עשה השיבו: כן, ועל המצוות לא תעשה השיבו: לא. "על הן הן ועל לאו לאו". ואילו רבי עקיבא סובר כי גם על המצוות עשה וגם על המצוות לא תעשה השיבו: כן. "על הן הן ועל לאו הן".

על מה הם מתווכחים? ומה גרם לזה לומר כך ולזה כך?

מבאר הרבי (התוועדויות תשמ"ט א/256, ח"ו יתרו): רבי ישמעאל ורבי עקיבא משקפים שתי תפיסות עולם. רבי ישמעאל הוא צדיק מושלם. כבר בהיותו בן כמה שנים, מסופר בסוגיית החורבן על גודל בקיאותו בדברי תורה. רבי עקיבא, לעומת זאת, הוא בעל תשובה שרק בגיל 40 התחיל ללמוד ולא בא ממשפחה מיוחסת.

וכאן הם מתווכחים מה המשמעות של ה"לאו"? כלומר, של הנפילה בחטא? רבי ישמעאל אומר כי לאו הוא "לא"! מוחלט! שום דבר טוב לא יכול לצאת מנפילה רוחנית. ואילו רבי עקיבא אומר: "על לאו – הן". גם לאו יכול לקרב יהודי לקב"ה, וזאת על ידי העוצמה שהכישלון מקנה לעבודה שלו. [ולמען האמת, רבי עקיבא לא היה צריך ראיות לכך. הוא הביט על עצמו וראה את התשוקה האדירה שבה למד תורה, 24 שנים ללא רגע הפסקה. זאת עוצמת הבריחה מהרע שמעוררת להט כזה].

כעת נשוב אל השאלה האחרונה שהובאה בתחילת השיעור: מדוע פרשתנו נקראת בשם "כי תישא". שם המבטא עלייה והתקדמות? מבאר הרבי בשיחת תשנ"ב שם, שדווקא הירידה של חטא העגל, הובילה לעליה הגדולה של התשובה, עם הלוחות השניות שהם כפלים לתושייה.

לסיום: צדיק אחד מצא את בנו ממרר בבכי. הילד סיפר כי הוא שיחק עם חבריו במחבואים, הוא התחבא להם במקום קשה והם התייאשו ועזבו אותו. במקום לחפש אותו, הלכו לעניינים אחרים…

הצטרף הצדיק אל הבכי ואמר: זאת בדיוק הטענה של הקב"ה. הוא 'מתחבא' לנו כדי שנתאמץ לחפש אותו. אך אנו נשברים מהקושי וזונחים אותו…

 

[1] אמרה עממית – שלוש תגובות לכישלון: אם ניקח גזר, ביצה ופולי קפה ונרתיח אותם במים, נקבל שלוש תוצאות: הגזר מתרכך, הביצה מתקשה ופולי הקפה מפזרים ריח נפלא. בדומה לכך, ישנן שלוש תגובות לכישלון: אחד מגיב כמו גזר: מתרכך ונשבר. שני מגיב כמו ביצה: מתקשה, מתרגז ובועט. שלישי פועל כמו פולי הקפה ומוצא את הדרך להשתבח ממה שקרה…

[2] להעיר משיטת רש"י שיצא להם עגל בלי שהתכוונו לכך, משום הקמע שזרק מיכה והיה כתוב עליו "עלה שור".

[3] ווארט – למה לא אהרן: כשנפטר הרב של דווינסק, אנשי העיר חיפשו רב חדש והמועמד הטבעי היה רבי מאיר שמחה, ה'אור שמח'. אבל העסקנים טענו שרבי מאיר שמחה מוכר מדאי וצריך מישהו מבחוץ. אמר רבי מאיר שמחה: עכשיו אני מבין למה ישראל עשו עגל ולא מינו את אהרן לממלא מקום של משה? אלא הם העדיפו מישהו חדש מבחוץ ולא אדם מוכר…

[4] ומה שעשו עגל קטן ולא שור גדול, מוסבר בש"ך שפשוט לא הלך להם. "מפני פחיתותם יצא עגל קטן".

[5] בהבא לקמן ראו כאן,http://olamot.net/sites/default/files/pdf/46.pdf, ובסוף הדברים תשובת הרב ברוך אוברלנדר ביחס לשלוחים. ולא העליתי הדברים כאן אלא לפלפולא בעלמא ולא להלכה למעשה, כפשוט.

[6] אם גלגל עליהם, למה נענשו? הכוונה איננה שה' ממש הכריח אותם לכך, אלא הם בוודאי בחרו בכך בבחירתם החופשית. אלא שבדרך כלל ה' מסייע לאדם לעמוד כנגד היצר, כמו שנאמר: אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו, וכאן הקב"ה לא עזר והם נותרו לבדם מול היצר ונכשלו.

[7] האם צדיק מפסיד את העילוי של התשובה? ראו ספר המאמרים תשלה רצ-רצא, שהקב"ה עושה ניסיונות לצדיקים, כמו עקידת יצחק, שהם דורשים מהם לגלות את הכוחות העמוקים של בעל תשובה.

קובץ להורדה:

תשא עו