דרשה לפרשת שמיני – הוראות יצרן: מה הקשר בין פרסה שסועה לכשרות המזון?

דרשה לפרשת שמיני

הקשר בין בהמה שפרסתה משוסעת לתקינות הכשרותית של המזון, מבוסס על לקו"ש ב/375 ואילך.

יהודי מסכן נקלע לקשיים כספיים חמורים. הדבר נודע לכומר והוא פנה אליו בהצעה מפתה: הוא ישלם את חובותיו ובתמורה ימיר היהודי את דתו. וכדי לוודא שהיהודי אכן עוזב את היהדות, עליו להתחייב כי מהיום יאכל בשר סוס ולא בשר פרה. היהודי המסכן הסכים והכומר היזה עליו כמה טיפות מים והכריז בחגיגיות: "אתה נוצרי, אתה נוצרי, אתה נוצרי".

חלפו חודשיים והכומר בא לראות איך עומד היהודי בתנאים. הוא נכנס אליו בליל שבת וראה את היהודי יושב עם המשפחה סביב שולחן השבת ואוכל בשר בקר כשר. לפני שהכומר פתח את פיו, הבהיר האיש: השפרצתי על הבשר כמה טיפות מים והכרזתי: "אתה סוס, אתה סוס, אתה סוס"…

אחד הנושאים המרכזיים בחייו של היהודי, הוא "שמירת הכשרות". עולם האוכל היהודי הוא מוגבל ומצומצם ואפשר לאכול מספר מוגבל של מאכלים. הדבר נוגע במיוחד לתחום הבשר, בו יהודי יכול לאכול רק בשר בעלי חיים בודדים, שיש להם שני סימני כשרות: מעלי גרה ומפריסי פרסה.

כאן שואל את עצמו כל אדם חושב: מה זה בכלל משנה? למה הקב"ה מתערב במה שמניחים בצלחת? הרי העיקר הוא לאכול ולקבל כוח ומה חשובה הדרך?

זאת שאלה עתיקת יומין והמדרש מקשה אותה לגבי מצות השחיטה:

1. תנחומא שמיני ז: מה אכפת לו להקב"ה שיאכלו ישראל בלי שחיטה? שיהא ישראל נוחר ואוכל [בדקירה בלא שחיטה] או שוחט מן הצוואר או מן הירך?

אולם במיוחד קשה להבין את סימני הכשרות: איך צורת הפרסה של הבהמה הופכת אותה לכשרה? או מה הקשר בין צורת העיכול של הבהמה להיותה מותרת באכילה?

השאלה הזאת מעניינת במיוחד, משום שכללי הכשרות היהודיים הם ייחודיים לחלוטין. בכל מיני דתות קדומות, יש מושג של אוכל חיובי ואוכל שלילי, אבל החלוקה שם מוגדרת וברורה: בהמות כן, חיות לא, בעלי חיים צמחוניים כן, בעלי חיים טורפים לא, וכיוצא בזה. אך כללי הכשרות היהודיים הם דקדקניים ופרטניים והכלל היחיד הקובע הוא סימני הכשרות הללו.

כך שמצד אחד, ישנן חיות יער לא מבויתות שהן מותרות לאכילה, כמו צבי (או ג'ירפה, לדעות מסוימות כדלקמן), ולאידך, ישנן בהמות מבויתות וצמחוניות שהן אסורות באכילה, כמו חמור או סוס. והשאלה עולה ונשאלת, מהי בדיוק המשמעות של סימני הכשרות הספציפיים הללו?

אברבנאל שמיני יא: למה זה התירה התורה לאכול הבהמה המפרסת פרסה ושוסעת שסע ומעלת גרה ואסרה באכילה הבהמה שאין בה התנאים האלה? מהו הטוב והיושר שיש בתנאים אלה, בעבורם תהיה הבהמה טהורה ובלתם תהיה טמאה?

נקודות נוספות כאן מעוררות עניין: א. התורה מגדירה את הבהמות המותרות והאסורות בשם "טהורות" ו"טמאות", והשאלה המתבקשת היא, מהי משמעות ה"טומאה" וה"טהרה" כאן? האם כלב או חתול הם בעלי חיים שליליים שמשרים רוח רעה כלשהי?

ב. גם מעניין לבחון, מדוע אוסרת התורה את בעלי החיים הללו ליהודים בלבד? הרי אם ישנה בעיה רפואית או רוחנית כלשהי, חשוב להזהיר מפניה את כל בני האדם?

אנו נבחן היום את סוגיית סימני הטהרה בשלושה מישורים: פשט, רמז וסוד.

 

א. השבוע, אנו נכנסים לעומקה של התורה ומתחילים ללמוד את דיני המצוות. בעוד ששניים ורבע חומשים עד כאן, עסקו בסיפורי האבות, יציאת מצרים והקמת המשכן, השבוע אנו מסיימים את הקמת המשכן ביום ה"שמיני" ועוברים לדבר על החיים עצמם. שגרת היום יום של יהודי.

הנושא הראשון שבו פותחת התורה, הוא שמירת הפה. יהודי צריך לחשוב עשר פעמים לפני שהוא מכניס משהו לפה. מעניין להעיר גם כי הציווי הראשון בהיסטוריה שקיבל האדם הראשון מאלוקים, הוא הצורך לשלוט בתאוות האכילה ולא לאכול מפרי עץ הדעת[1].

החשיבות שרואה התורה בשמירת הפה, באה לידי ביטוי באבחנה חשובה. הגמרא מביאה כלל חשוב, לפיו 'הקב"ה לא מביא תקלה לידי צדיקים'. כלומר, ה' שומר על הצדיק שלא יפול בשוגג לידי חטא. הגמרא (חולין ז,א) מביאה לכך דוגמא קיצונית מ"בהמתם של צדיקים": התנא רבי פנחס בן יאיר הלך עם חמורו בדרך ונכנס לאכסניה ללון. בעלי האכסניה נתנו שעורים לחמור, אך הוא לא אכל. התברר כי השעורים היו "דמאי", שהוא חזקת ספק אם עישרו אותו והחמור המחמיר במצוות לא נכשל אפילו בספק עישור.

מקשה על כך תוס', הרי מצאנו בבירור מקרים שבהם צדיקים חטאו בשוגג במעשים חמורים? למשל, הגמרא (שבת יב) מספרת על רבי ישמעאל, שלמד בליל שבת לאור הנר ומבלי משים הטה את הנר כדי לראות טוב יותר, והדבר אסור משום "מבעיר אש"? יתירה מכך: במסכת חגיגה (טז,ב) מסופר על נשיא הסנהדרין, יהודה בן טבאי, שעשה טעות חמורה והרג! אדם שלא היה חייב מיתה?

משיב תוס' באבחנה יסודית: 2. תוס' שבת יב,ב: לגבי רבי ישמעאל שהיטה את הנר בשבת, ולגבי יהודה בן טבאי שהרג בשוגג עד זומם … לא מקשים והרי הקב"ה אינו מביא תקלה אפילו על בהמתם של צדיקים [כמו חמורו של רבי פנחס בן יאיר]? אומר רבינו תם: לא מקשים כך בשום מקום רק לגבי אכילת איסור, שהוא גנאי לצדיק ביותר.

כלומר, בעוד הצדיק קיבל בחירה חופשית ויכול לבוא לידי חטא חמור בשוגג, עדיין הקב"ה נושא לו פנים ושומר שלא יבוא לידי חטא באכילת איסור. כיון שזה גנאי מכוער במיוחד.

אחרי ההקדמה הזו, נעבור אל אחת ההגבלות המרכזיות בנושא האכילה: כשרות הבשר. בכלל, התורה מתייחסת מאוד בזהירות לאכילת בשר. אפשר לשים לב כי התורה לא אוסרת שום מזון מן הצומח (אפילו כזה עם רעלים מסוכנים), אבל מגבילה ומצמצמת באופן משמעותי את אכילת הבשר.

ראשית, עד המבול, היה אסור בכלל לאכול בשר. כך שבמשך רבע משנות קיומו של העולם, 1500 שנה, בני אדם היו צמחונים לחלוטין. אחרי המבול, הותר לאכול בשר בעל חיים, אבל התורה הקימה רשימת הגבלות כדי לשמור את האכילה הגונה. די לקרוא את המשפט התלמודי הבא:

3. פסחים מט,ב: עם הארץ אסור לאכול בשר, שנאמר: זאת תורת הבהמה והעוף – כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה, אסור לאכול בשר בהמה ועוף.

ברוח הזו, ראיתי שמביאים בשם החתם סופר דיוק נפלא: הפרשה כאן מתחילה עם סימני ההיתר לאכילת בעלי חיים: "זאת החיה אשר תאכלו". ולכאורה, התורה הייתה צריכה לפתוח עם הבהמות האסורות באכילה, שזהו לכאורה החידוש העיקרי? מדייק החתם סופר כי החידוש הוא הפוך: שיש בכלל בעלי חיים מותרים!. שכן הגישה הבסיסית של התורה היא, שאסור לאכול בעלי חיים. זה לא טוב לאדם. והחידוש הוא שהתורה החליטה בכל זאת להתיר כמה מינים בודדים.

טללי אורות פרשת שמיני בשם החתם סופר: פרשת הכשרות מתחילה עם סימני ההיתר של בעלי החיים המותרים באכילה. ולכאורה היה צריך לפתוח עם בעלי החיים האסורים באכילה, שזה עיקר החידוש? אלא באמת החידוש הוא בכך, שמותר לאכול בעלי חיים ואין צריך להימנע מכך לגמרי.

וכיון שהחידוש הוא בהיתר, לכן התורה מטילה סידרת הכנות והגבלות על אכילת בשר: א. הבהמה צריכה שחיטה. ב. חובה למלוח תחילה את הבשר ולהוציא מתוכו את הדם. ג. והעיקר: רוב רובם של בעלי החיים בעולם אסורים באכילה ורק מקצתם הזעיר מותר. אלו שנושאים שני סימני טהרה:

ויקרא יא,ב: זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ: כל מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסת, מעלת גרה בבהמה אתה תאכלו.

פירוש: א. חלק מבעלי החיים יש להן כעין סוליה קשיחה בכף הרגל שמאפשרת להן לדרוך על הארץ בלי להיפצע, ואצל כמה מאותן בעלי פרסות, הפרסה היא חתוכה באמצעה לשתיים. כלומר, מתוך הפרסה יוצאות שתי אצבעות הרגל, ובין שתיהן יש חתך והפסק. ב. חתוכי הפרסות הן גם מעלות גירה (חוץ מהחזיר, שהוא מפריס פרסה ולא מעלה גרה). כלומר, בתחילה הן בולעות את האוכל בלי ללעוס, הוא יורד לכרס ומפורק שם באמצעות חומצות, ואח"כ עולה חזרה אל הפה ללעיסה וטחינה.

מספר בעלי החיים בטבע הנושאים את שני הסימנים הללו הוא בסך הכול עשרה:

תנחומא פנחס ב: אמר הקב"ה למשה: עשר בהמות טהורות מסרתי לך: שור, כבש ועז … איל, צבי, יחמור, אקו [יעל], דישון, תאו וזמר [יש אומרים שהיא הג'ירפה, רק שאיננו יודעים היכן לשחוט אותה].

וכאן שבות השאלות איתן פתחנו: למה התורה מתייחסת כל כך בזהירות לאכילת בעלי חיים[2]? מהו סוד הסימנים הללו המתירים את הבשר באכילה? ולמה גוי מותר באכילת המאכלים השליליים הללו?

חשוב להדגיש בפתח הדברים, כי מצות הכשרות היא מקבוצת ה"חוקים", שאיננו מבינים אותם די הצורך. אנו מקיימים אותן בהכנעה בגלל "הוראות היצרן", כך ציווה הקב"ה שברא את העולם והוא יודע היטב מה טוב לאכול ומה לא. ובכל זאת, ננסה לתור אחרי טעם או רמז מאחורי העניין.

 

ב. לפני בערך 200 שנה, היה בפולין גאון עצום בשם רבי עקיבא איגר. הוא כתב ספרי חידושים עמוקים ונחשב לאחד מגדולי הדורות. פעם הוא עבר בעיירה לומז'ה ונכנסה אליו אישה בוכייה וביקשה את ברכתו. היא סיפרה בכאב כי יש לה כמה ילדים מוכשרים, אך ילד אחד מהם לא קולט מקצועות קודש. הוא מצטיין בלימודי חול, אבל בגמרא וחומש הוא לא תופש כלום. הרב השיב לה כי צריך לבדוק אם הילד נכשל פעם באכילת מאכלי איסור.

ההורים התפלאו מאוד, שכן הם חינכו את הילדים לא לאכול כלום מחוץ לבית, אבל אחרי חקירה ודרישה סיפר הילד כי פעם עבר על יד אולם שמחות ונמשך לשבת לאכול שם. האבא הלך לביתו של השוחט וביקש לדעת אם השחיטה לאותה סעודה הייתה כשרה? השוחט פרץ בבכי ושאל למה מזכירים לו את הערב ההוא? הוא כל כך צם והתענה כדי לכפר עליו…

התברר כי יהודי אחד גירש את אשתו, אולם רבנו הזקן פסל את הגט לחלוטין והוסיף והזהיר את הבעל שלא להתחתן שוב ואם יעשה זאת, הבשר שיישחט לחתונתו יהיה נבלה. עם זאת, אותו יהודי עז פנים התחתן שוב, והילד אכל מהבשר של אותה הסעודה…

הבעיה באכילת מאכלות אסורות, נרמזת בתורה דרך אות אחת, בסוף פרשת דיני הכשרות:

4. ויקרא יא,מג: אל תשקצו את נפשותיכם … ולא תטמאו בהם ונטמתם בם.

אפשר לשים לב שבמילה "ונטמתם" חסרה האות אל"ף, כמו 'ונטמאתם'. מבארת הגמרא:

יומא לט,א: אל תקרי 'ונטמתם' אלא ונטמטם. עבירה מטמטמת לבו של אדם.

עם ישראל קיבל שליחות מיוחדת מהקב"ה. בערב מתן תורה, ה' מינה אותנו להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר: אלו המנכיחים בעולם את מציאותו של הקב"ה. עלינו להיות ראיה ועדות לכך שישנו רובד יותר גבוה בטבע ממה שנראה בעיניים. כדברי הנביא ישעיהו: "אתם עדי נאום ה'".

יהודי עושה זאת בפשטות בכל דרכיו. למשל, כאשר הוא עומד בערב שבת ואומר: "ויכולו השמים והארץ", הוא מודה בכך שיש בורא לעולם. כך כאשר קובע מזוזה על פתח הדלת, הוא מכריז את האמונה הזו קבל עם ומלואו. אולם כדי שנעמוד במשימה הלא קלה הזו, מול כל הספקות השכליים ופיתויי הלב המסיחים את הדעת, צריך לשמור על טהרת הנפש וניקיון הדעת. כלומר, על רגישות רוחנית שתאפשר לנו לחוש את יד ה' המאירה בבריאה.

וזאת בדיוק הבעיה עם מאכלות אסורות. בשר בהמה וחיה הוא כשמו, בהמי וגס. הבשר משרה על האדם גסות ואדישות ומקהה את הרגישות הרוחנית שלו. הבשר עושה אותנו יותר 'בהמה' ופחות 'אדם' שנברא "בצלם אלוקים". קשה לאכול בעלי חיים ואחר כך להשתוקק להבין מאמר חסידות[3].

ואם הדברים נשמעו בעבר כמו חידוש, היום הכול יודעים כי האדם הוא מה שהוא אוכל. מעולם לא הייתה כזאת מודעות לקשר בין מזון ובין איכות חיים. לא רק שהמזון משפיע על כוח הגוף, אלא מקרין במידה מהותית על הנפש. שתיית יין מעוררת שמחה, מאכלים עתירי סוכר ממלאים אנרגיה, סמי הזיה מעוררים דמיון, ובגמרא הוריות יג,ב מובאת סידרת מאכלים העוזרים לזיכרון או מקלקלים אותו. וכך הוא בענייננו: הבורא, יצרן העולם מעיד כי בשר בעלי חיים משרה קהות רוחנית[4].

לפי הגישה הזו, מבאר הרמב"ן את המושגים "בעל חיים טמאים או טהורים". כלומר, כאלו שמשרים רוח טהרה והתעוררות על הנפש או אלו שמשרים רוח גסות ואטימות על הנפש[5].

רמב"ן שמות כב: אין האיסורים במאכלים רק [משום] טהרה בנפש, שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש. על כן אמר 'ואנשי קודש תהיון לי', כלומר, אני חפץ שתהיו אנשי קודש בעבור שתהיו ראויים לדבקה בי שאני קדוש. לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים.

בכל זאת, למרות הגריעות של בעלי החיים, בחרה התורה להתיר כמה בעלי חיים ספציפיים לאכילה. (יתכן כי הסיבה לכך היא שהאדם תאב לכך, או שהוא זקוק לכך לחיזוק הבריאות, או משום הטעם הרוחני של בירור הניצוצות מהבשר). אך בחרה מתוך כל בעלי החיים בטבע, עשרה מינים שהתברכו בשני סימני טהרה – והם הרגועים והשלווים בין חיות הטבע.

כך כותב המדרש לגבי הבהמות הכשרות לקרבן, כי התורה בחרה את בעלי החיים הנרדפים ולא הרודפים. כלומר, את בעלי החיים התמימים, הרגועים והשלווים, תמורת העזים והתוקפנים.

רבנו בחיי שמיני יא,יג: הכשיר הכתוב לקרבן, הבהמות שהן נרדפות ופסל החיות שהן רודפות.

כעת אפשר להבין באופן פשוט את ההיגיון מאחורי שני סימני הכשרות: הסימנים הללו מעידים על היות בעל החיים שלו ורגוע, נרדף ולא רודף.

א. בהמות מעלות גרה הן בהמות צמחוניות, שאוכלות עשב בלבד ולא טורפות ופוגעות בבשר בעלי חיים אחרים. [יש לכך קשר ישיר לזה שהן מעלות גרה, משום שבעשב יש פחמימה הנקראת "תאית" שקשה לעכל ולפרק אותה, ולכן הבהמה עושה זאת בשני שלבים של העלאת גרה].

אברבנאל פרשתנו: הבהמות הללו … מזגם יותר שווה, לפי שהם יזונו מהעשב לח ויבש ומפני זה לא תהיינה הבהמות האלו אכזריות וטורפות ולא זדוניות.

ב. בעלי החיים משתמשים בפרסה שלהם, כדי לבעוט במי שמאיים עליהם. אולם הפרסה השסועה היא פחות יעילה וממוקדת, ולכן בעלי החיים הללו הם אינם תוקפנים.

רלב"ג פרשתנו: אלו המינים שימצאו בהם ב' הסימנים הם היותר משובחים … שהפרסה העגולה [ולא שסועה] היא כלי מלחמה … והנה כת הנלחמים הם בלתי נאותים המזג להיזון מהם … ואולם הפרסה השסועה איננה כלי להילחם ולזה אלו המינים יותר נאותים[6].

עד כאן ההסבר הפשוט לסימני הטהרה[7]. מכאן נעבור אל הרמז הפנימי מאחורי הסימנים הללו, המעביר מסר חשוב במיוחד בעבודתו הרוחנית של היהודי.

 

ג. הבה נפתח עם 'מדרש פליאה', סיפור תלמודי מפורסם הקשה מאוד להבנה (ע"ז יח): זה היה בימים הקשים לאחר החורבן השני. ירושלים הייתה חרבה והרוסה והפחד שלט ברחובות. אלפי חיילי הלגיון הרומאי הסתובבו בכל פינה וחיפשו אחר אלו המפרים את גזרות השמד.

באותם ימים נכנס התנא רבי חנינא בן תרדיון אל חדרו של רבו, רבי יוסי בן קיסמא. רבי יוסי אמר לתלמידו כי שמע עליו 'לשון הרע'. שמעתי שאתה ממשיך ללמוד תורה בסתר והדבר מהווה סכנת נפשות ממשית. הם יתפסו אותך ויהרגוך באכזריות (כפי שבאמת קרה לבסוף…). רבי חנינא התנצל כי הוא לא מסוגל להפסיק ללמוד, ואז שאל את רבי יוסי, האם הוא יזכה להיכנס לגן עדן?

רבי יוסי ביקש ממנו לספר לו איזה מעשה טוב שעשה, וכך יידע אם הוא עתיד להגיע לעולם הבא. רבי חנינא סיפר כי פעם ישב בערב פורים עם ארנק הכסף שלו, ומצא שטר כסף מונח והתלבט אם הוא שייך לארנק הפרטי או לארנק הצדקה שלו (רבי חנינא היה גבאי צדקה). הוא החמיר עם עצמו ותרם את הכסף לצדקה. רבי יוסי התפעל מהסיפור והכריז כי המעשה הטוב יביא אותו בוודאי לגן עדן.

כמובן, הסיפור הזה תמוה מאוד להבנה: ניצב יהודי ענק כמו רבי חנינא בן תרדיון. אדם שמוסר את נפשו כדי ללמוד תורה בסתר. הוא עתיד להיענש על זה במיתה אכזרית, כאחד מעשרה הרוגי מלכות, ועדיין כל זה לא מביא אותו לגן עדן. רבי יוסי מבקש ממנו לספר על עצמו עוד מעשה, שאולי יזכה אותו לכרטיס כניסה לעולם הבא. בסופו של דבר, רבי חנינא נזכר בסיפור 'שולי' לכאורה, שפעם הוא תרם מאה שקל לצדקה – מה שכל אדם עושה לעיתים קרובות – וזה מוציא את רבי יוסי מהכלים והוא מכריז שרבי חנינא בוודאי בדרך לגן עדן. מה העניין?

מסביר רבנו הזקן: כל אחד עושה דברים טובים, אבל עדיין זה לא גורם בהכרח להיות ראויים לגן עדן. כיון שעדיין אפשר להסתפק שמא עושים את זה בשביל עצמנו. אולי נולדנו בבית דתי ואיננו מכירים צורת חיים אחרת. שמא אנו אוהבים בטבענו ללמוד או לתת צדקה – ואין לכך כל קשר לקדושה. יהודי יכול לקיים מצוות כל חייו – ולא לחשוב פעם אחת באופן אמיתי על ה'.

אבל יש דבר אחד שבוודאי מביא אותנו לגן עדן. כאשר עושים משהו שהוא נגד הטבע שלנו. כנגד האופי המתבקש והשגרתי. כאן ברור שהמעשה הזה הוא כולו מתנה טהורה לכבודו של הקב"ה.

כאשר רבי חנינא בן תרדיון למד תורה במסירות נפש, הדבר עדיין לא מעיד שהוא דבוק בקב"ה. יתכן שהוא אוהב ללמוד ולא מוצא טעם בחיים בלי חוויה אינטלקטואלית. אבל כשהוא סיפר את הסיפור על הצדקה, הוא הציף רגע של מסירות אמיתית.

שכן אנשים שמסורים ללימוד בהתמדה, הם בדרך כלל טיפוסים "מרה שחורה" החיים לעצמם. לעומת זאת בשביל לתת צדקה בהרחבה, צריך להיות טיפוס מחובר לחיים, שאוהב לחיות ואוהב גם להחיות אחרים. וכאשר רבי חנינא המתמיד והסגפן, הלך ופיזר צדקה בהרחבה – הוא הוכיח כי הוא לא עושה את מה שהוא אוהב, אלא את מה שהקב"ה אוהב. ועל מעשה כזה הולכים לגן עדן.

לפי היסוד הזה, מבאר הרבי היטב את רעיון ה"מפריס פרסה". התורה קוראת לנו לבחון את עצמנו ולא רק את הבהמה. הרי בסופו של דבר, כולנו בהמות. בהמות עם שכל. והתורה קוראת לנו לבדוק האם אנו בהמות כשרות? הסימן המבחין לכך הוא, האם הפרסה שסועה? כלומר, האם יש לבהמה שתי אצבעות נפרדות שהולכות ימינה ושמאלה. בעבודת האדם, הדבר מבטא את מי שעובד את ה' גם בקו הימין, חסד, וגם בקו השמאל, גבורה.

למשל, אחד אוהב לתת צדקה, אך הוא פחות אוהב ללמוד ולהעמיק. כיון שכאן נדרשת גבורה והתכנסות פנימית. יש אנשים הפוכים שאוהבים ללמוד, אך פחות אוהבים ללמד. ביטוי אחר לכך, הוא אחד שאוהב לקרב ולחבק אחרים, אך אינו מסוגל לומר מילה תקיפה ולשמור את גדרי ההלכה. וכן הלאה. סימן הכשרות הנאות הוא, כאשר האדם עובד את ה' בשני הקווים גם יחד[8].

ומכאן אל סימן הכשרות השני: העלאת גרה. במשך החיים אנו נאלצים להתמודד עם ענייני עולם הזה, אכילה, שתייה, עסקים וכו'. כמובן, אנו מסבירים לעצמנו כי הכול חשוב והכרחי ואי אפשר לוותר על כלום. וכאן בא הסימן של "העלאת גרה" ומזכיר לנו כי כדי שענייני הבהמיות יהיו "כשרים", עלינו לחשוב על הדברים שוב ושוב, ללעוס אותם היטב ולשקול האם הכול באמת נדרש או אפשר לוותר על משהו לטובת עניינים רוחניים.

5. לקוטי שיחות ב/375: בתורה אור מובא הסיפור של רבי חנינא בן תרדיון, שעשה שני מעשים: אחד מצד קו החסד והשני מצד קו הגבורה, ועשה את שניהם באותה חיות, ובכך נודע שהוא לא עושה זאת מצד הטבע אלא מצד עבודה. כי מצד הטבע לא יתכן לעשות שני דברים [הפוכים] באותה חיות.

זהו הסימן של מפרסת פרסה: כאשר מתעסקים רק בצד אחד, יתכן שזהו מצד הטבע והרגילות. הסימן של בהמה טהורה הוא, שפרסתה שסועה והולכת ימינה ושמאלה, לשני הכיוונים. הוא יוצא מטבעו ועושה את השליחות של 'האדם העליון' היכן ששולחים אותו.

בכל זאת, היות שמתעסקים עם ענייני גשמיות, שיש להם קשר עם חומריות, אי אפשר להסתפק רק בסימן אחד וצריך סימן נוסף: מעלה גרה. פירושו: לבדוק את עצמו ולבחון היטב את מעשיו שוב ושוב [כמו העלאת גרה, שהיא עיכול חוזר ונשנה].

 

 

 

[1] מה מכניסים ומה מוציאים: שתי הפרשיות הבאות ממשיכות באותו כיוון ומדברות על הצרעת, שהיא תזכורת לעניין דומה: הצורך לשמור על מה שמוציאים מהפה בדמות לשון הרע ורכילות.

מספרים על צדיק אחד שנכנס עם חסידיו לאכסניה יהודית לאכול משהו והגבאים נכנסו למטבח וחקרו את הטבחית הזקנה לפרטי פרטים היכן קונה את רכיבי המזון. אחר כך הם ישבו לאכול והחלו לפטפט דיבורי לשון הרע. אמר הצדיק: "יהודים, אתם כל כך מקפידים על מה שמכניסים לפה ומה עם מה שמוציאים מהפה"…

[2] העשרה – שאר בעלי החיים הכשרים: שקצים, רמשים ותולעים זוחלים אסורים לחלוטין. דגים מותרים רק אלו שיש להם סנפיר וקשקשת. עופות מותרים בעיקרו של דבר, חוץ מ-24 עופות דורסים שאסורים. וכיון שאיננו יודעים כיום מי הם אותם עופות, ישנה "מסורת" העוברת מדור לדור לגבי העופות המותרים.

[3] לפי זה מבואר בכלי יקר יא,יג מה שרוב הבהמות והחיות אסורות ואילו רוב העופות כשרים. אלא שהבהמות עיקרם הוא יסוד העפר, שהוא גס ואטום, ואילו העופות הן מיסוד האוויר (הרוח) שהוא זך ודק. וראו עד"ז בהתוועדויות תשמ"ג ג/1394 שהשרצים והרמשים אסורים לגמרי, משום שהם קרובים ביותר אל העפר.

[4] כך מספרת הגמרא (ב"ק עא,ב ובתוס' שם) על רבי נחמן, שאמר פסק הלכה ולמחרת קם והתחרט ממנו. הוא הסביר שאתמול הוא היה שרוי בתענית ולא אכל בשר בקר, ולכן לא היה מספיק מפוקח. בעירובין סד,א העיד על עצמו רב נחמן שלא היה מתיישב ללמוד לפני ששותה רביעית יין.

[5] בירושלמי חגיגה ב,א מוסבר כך שורש הנפילה של אלישע בן אבויה. שכשהייתה אמו מעוברת, עברה על פתח עכו"ם והריחה שם והיה אותו הריח מפעפע בגופה כארס של נחש. האור החיים ויקרא יח,ג מביא בשם האר"י "כי לפעמים יתהפך האדם וישתנה מטוב לרע בטבעו ומזגו ולא ידע מאיזה סיבה … וזה יסובב לצד שלפעמים יאכל אדם מאכל שיש בו מחלקי הרע".

[6] תמונות של בעלי חיים לילדים: הרבי הורה שלא לשים על מיטה של ילדים קטנים תמונות של בעלי חיים טמאים. שכן דווקא תמונות בעלי החיים הרגועים משרות על הילד אווירה תמימה ושלווה. (כל שכן לפי הטעם הפנימי, שבעלי החיים הטמאים יונקים משלוש קליפות הטמאות).

[7] הסבר העניין לפי קבלה: בכל דבר יש ניצוץ אלוקי המחיה אותו, אלא שבבעלי החיים הטהורים, הניצוץ הזה מכוסה בקליפה דקה של 'נוגה' וניתן לברר ולהאיר אותו על ידי ברכה ואכילה לשם שמים. ואילו בבעלי החיים הטמאים, הניצוץ האלוקי מכוסה בקליפה גסה של שלוש קליפות הטמאות ואי אפשר לחשוף אותו בשום אופן. ראו מגיד דבריו ליעקב 116: "למה כתיב ונטמתם בם חסר אלף … שחסר מהם החכמה עילאה הנקרא קדש".

הבעיה בכך כפולה: א. אין תועלת באכילתם, כיון שהאדם מקבל כוח מהניצוץ האלוקי שבמאכל, כנאמר: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם", אבל בבעלי החיים הטמאים אי אפשר להגיע אל הניצוץ שבהם. ב. אין הצדקה לשחיטתם. כיון שהיתר אכילת החי הוא בכך שמעלה אותו לקדושה, אבל החי הזה אינו מתעלה לקדושה.

[8] יסוד גדול: היסוד הזה מבאר עוד שאלות בשיחות: בשיחה שם מבאר, מה שנאמר לאברהם אבינו לשון בקשה, "קח נא את בנך", שיעמוד בניסיון האחרון שלא יאמרו אין ממש בראשונות. אלא בניסיונות הראשונים היה יכול להמשיך בקו החסד, אבל בניסיון האחרון היה צריך לשחוט את יצחק כנגד טבעו.

בח"ג/966 ואילך מבאר הפסוק ש"המים להם חומה מימינם ומשמאלם", כיון שפעלו גם בתורה וגם בתפילה.

בתורת מנחם יז/13 מבאר בכך שהאומות לא רצו לקבל התורה, משום שלא רצו לשנות טבעם.