דרשה לל"ג בעומר
נניח שעורכים במרכז העיר אירוע חגיגי ענק, תהלוכת ל"ג בעומר לכבודו של רשב"י או אירוע חגיגי לציון חמישים שנה לאיחוד ירושלים… כל המי-ומי מופיעים באירוע ובראש החוגגים יושבים מלך ישראל, הכהן הגדול, הרב הראשי לישראל ואלימלך פירר, יושב ראש אגודת "עזרה למרפא", שמקדיש את חייו להענקת ייעוץ רפואי לחולים ובני משפחותיהם.
מארגני האירוע צריכים לקבל החלטה מהירה, מי מבין הנכבדים ינאם ראשון? מי יהיה זה שיפתח את האירוע ויקבל את דקות הפריים-טיים של החדשות בשמונה בערב? האם המלך שמנהיג את העם? אולי הכהן שמשרת את ה' בבית המקדש? שמא הרב הראשי שמעוטר בכתר תורה? ואולי דווקא העסקן אלימלך פירר, שמביא ישועה להמונים?
השאלה היא בעצם, מיהו היהודי האידיאלי? מיהו הדמות לחיקוי והמודל להערצה שכולנו צריכים לגדול לאורו ולהשיג משהו ממדרגתו?
בפרקי אבות ד,יג, מובא מאמרו המפתיע של רבי שמעון בר יוחאי: "רבי שמעון אומר: שלושה כתרים הם, כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, וכתר שם טוב עולה על גביהם". אמנם אנו רגילים לתאר "שלושה כתרים", את הלמדן, את הכהן ואת המלך, אבל רשב"י מדגיש כי יש כתר רביעי שאינו נמנה בכלל עם השלוש האחרים, משום שהוא משתייך לליגה אחרת לגמרי. "כתר שם טוב", שהוא "כתר המעשים הטובים" עולה על כולם. אדם שמאיר פנים לאחרים, נותן צדקה, מעניק הלוואה לחבר, מתנדב פעם בשבוע ביד שרה, עולה בהרבה על הלמדן, על הכהן ועל המלך. ובקיצור: אין איש או ברייה יכולים לעמוד במחיצתו של אלימלך פירר.
מעבר להפתעה בעצם הקביעה – בניגוד לאמירות הפוכות כמו "ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" ו"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" וכהנה רבות – הפליאה האמיתית היא בזהותו של החכם שאמר את המשנה. בין כל חכמי ישראל במהלך ההיסטוריה, אין אדם שהוא לכאורה סמל קיצוני הפוך מ"כתר שם טוב" מאשר רבי שמעון בר יוחאי.
רשב"י השתייך לקבוצה מצומצמת שהייתה מכונה בהערצה: "תורתם אומנותם". זאת הייתה יחידת עילית, שאפילו בין החכמים, נחשבה לקיצונית ביותר. הם היו אנשים פרושים, שהיו ספונים בבית המדרש יומם ולילה. הגמרא אומרת במסכת שבת כי הם אפילו לא הפסיקו את לימודם כדי להתפלל!. אם הם לא עצרו כדי להתפלל, ברור שלא יצאו מבית המדרש כדי לעבוד לפרנסתם ולא נתנו צדקה ולא גמלו חסדים. הם חיו בתוך אקווריום של גן עדן בעולם הזה.
הדבר המופלא הוא, שרשב"י לא תבע זאת רק מעצמו, אלא ראה בכך את אידיאל החיים לכל יהודי. הגמרא (ברכות לה) מספרת כי רשב"י ורבי ישמעאל חלקו ביניהם, כיצד לתווך בין הפסוקים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יומם ולילה" ומצד שני כתוב: "ואספת דגנך"? כיצד אפשר גם ללמוד יומם ולילה וגם לעסוק בפרנסה? "אפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה – ותורה מה תהא עליה"? רבי ישמעאל הציע לתווך את הפסוקים כך: אדם יעבוד כל היום, ואילו את הפסוק "יומם ולילה" יקיים בפרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית. ואילו רשב"י טען להיפך: צריכים ללמוד יומם ולילה כפשוטו, וכאשר נעשה רצונו של מקום – ה' יסדר את הפרנסה באופן ניסי.
במקום אחר, ממחשה הגמרא (פסחים קיב) את הבוז שרשב"י רחש כלפי חיי העולם הזה. אחד מתלמידיו עבר את 'משבר הפרנסה'. הוא סגר את הספרים ויצא לחוץ לארץ לעבוד. הוא התעשר מאוד וחזר ארצה כשהוא עשיר ומכובד. התלמידים שחיו חיי דוחק, קינאו בו על החיים הטובים ורשב"י צפה סערה מתקרבת. הוא הוציא את תלמידיו החוצה, עמד על יד בקעה ואמר: "בקעה, בקעה, התמלאי דינרי זהב". תוך רגע, הבקעה התמלאה דינרים. רשב"י הזמין את התלמידים ליטול מהכסף ולהתעשר, אך הדגיש כי השכר הזה יורד מהמובטח להם בעולם הבא…
אולם למעשה, הגישה של רשב"י לא התקבלה להלכה, משום ש"הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". אנשים שיבנו את חייהם על פי גישת רשב"י, עלולים לחוות משבר חמור כתוצאה מקשיי הפרנסה ולעזוב לגמרי את לימוד התורה, עד שלא ילמדו אפילו פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
וכיון שכן, כיצד רשב"י עצמו טוען ש"כתר שם טוב עולה על כתר תורה"? אם זה כל כך טוב וכתר מעשים טובים הוא כל כך משובח – מדוע רשב"י לא סגר את הספרים והקים ארגון חסד?
בשיחה מעמיקה, מסביר הרבי מלובאוויטש כי התשובה נמצאת בגוף המשנה. לא קראנו אותה נכון ולכן נוצרה הטעות. מילה אחת משנה את המשמעות ויוצרת את דמות "היהודי האידיאלי".
רשב"י לא אמר ש"כתר שם טוב עולה על כתר תורה", הוא אמר: 'כתר שם טוב עולה על גבי כתר תורה' ("על גביהן"). רשב"י מדגיש כי האדם השלם הוא מי שפועל בשני המישורים: הוא גם לומד תורה, וגם מעמיס על גבי לימוד התורה שלו, מעשים טובים. הוא גם לומד בעצמו וגם קובע שיעורים עם כאלו שלא יודעים, הוא גם צובר ידע וגם מקים קופת גמילות חסדים וכיוצא באלו.
שמעתי השבוע "הרגש חסידי" מפיו של הרב הראשי לישראל, הרב דוד לאו. הוא סיפר לפני קבוצת רבנים על סדר היום שלו בימי שישי. הוא מוסר שעה וחצי שיעור גמרא בעיון ברמה ישיבתית לפני קבוצת תלמידי חכמים ואחר כך מוסר פרשת השבוע לפני תלמידי כיתה א בבית ספר יסודי. "את השיעור הראשון אני מוסר בשביל עצמי ואת השיעור השני – בשביל הקב"ה"…
מי שמהווה דוגמא מופלאה ליכולת השילוב בין לימוד ומעשה, בין בנייה עצמית ובניית הזולת, הוא האמורא המפורסם אביי. הגמרא מספרת (ראש השנה יז) על האמוראים "רבה בר נחמני" ו"אביי", שנולדו במשפחה עם מום גנטי חמור. כל בני המשפחה לא הגיעו לגיל שמונה עשרה ומתו צעירים. כאשר רבה ואביי התבגרו וידעו את הסוף הצפוי להם, הם החליטו לקבל על עצמם הנהגה קיצונית, יוצאת מן הכלל כדי לזכות לנס רפואי מן השמים. רבה קיבל על עצמו ללמוד תורה יומם ולילה, "עד שאפילו מלאך המוות לא היה יכול לשלוט בו". ואילו אביי החליט לחלק את חייו בין שתי משימות: גם לימוד תורה וגם גמילות חסדים. (כשהיה חוזר בלילה מהישיבה, היה פותח קופת גמילות חסדים עבור ההורים שעושים חתונות לילדים…).
הסוף היה, שרבה ניצח את הסטטיסטיקה וחי עד גיל ארבעים, ואילו אביי הביס את הסטטיסטיקה וחי עד שישים. המוכנות לשנות את טבעו ולפעול בד בבד הן עם עצמו והן עם הזולת – עוררה נס כפול.
כעת נוכל להבין פרט מעניין: המשנה עליה מדברים, היא משנה י"ג. מה משמעות המספר י"ג? שלוש עשרה? המספר הזה מבטא כוחות שלמעלה מהטבע. המספר י"ב הוא שלימות הטבע, כמו שנים עשר חודשי השנה, שנים עשר השבטים, שנים עשר גבולי אלכסון, ואילו המספר י"ג מורה על האור האלוקי שלמעלה מהטבע. לומר לך שכל אדם נושא את הכוח הי"ג לשנות את הרגליו האישיים ולפעול הן עם עצמו והן עם הזולת.
הדברים אמורים פי כמה וכמה ביחס לרשב"י עצמו. הגמרא מספרת כי לאחר שתים עשרה שנות פרישות מהעולם הזה בהן חיו רשב"י ובנו במערה, הם יצאו החוצה לאור היום וראו אדם חורש את שדהו. מתוך האווירה הקדושה שבה חיו, הם נדהמו לראות אדם שמתעסק עם זוטות כמו "חיי שעה". הם שרפו אותו בקפידה. יצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? שובו למערתכם". הם יצאו ממנה אחרי שנה, בשנה השלוש עשרה להסתגרותם, ואז רשב"י היה מחיה את מי שבנו שרף.
בשנה השלוש עשרה, רשב"י קיבל את הכוח לשנות את טבעו ולבנות "על גבי כתר התורה" האישי שלו, את הכתר הרביעי שמשלים את כולם: "כתר מעשים טובים".
מעשה ברופא עיניים מירושלים, שהוזמן להשתתף בוועידת רופאי עיניים בארצות הברית. בתור אדם שהגיע מירושלים, מארץ הקודש, היה צפוי שיכבדו אותו לומר דברי ברכה לפני הרופאים. הוא נכנס לחדרו של האדמו"ר הפני מנחם מגור וביקש דבר תורה לומר לפניהם. האדמו"ר אמר לו, ש"רופאי עיניים צריכים להיות בעלי 'עין טובה', לפרגן אחד לשני ולחלוק את הידע המקצועי זה עם זה".
בארוחת הערב ביומה הראשון של הוועידה, הזמינו אותו לדברי ברכה קצרים והוא אמר את הרעיון ששמע מפיו של "הרב הזקן בירושלים". אחרי ארוחת הערב, הרופאים התקבצו לדיון מרכזי וראשון הנואמים היה רופא מכובד מסין. הרופא החל את הרצאתו כך: "את הדברים שאני אומר עכשיו, תכננתי לומר בעוד יומיים, בדיון המסכם של הוועידה. עליתי בזמן האחרון על פיתוח מסוים, שיכול להעניק תרופה לבעיה כלשהי שמעסיקה רופאי עיניים, ותכננתי לחשוף אותו לפניכם ביום האחרון של הוועידה, כדי להותיר אתכם עם רושם גדול מההמצאה. אך בעקבות דבריו של הרב מירושלים, החלטתי לנהוג בטוב עין ולחלוק את הידע שלי עמכם כבר עכשיו. כך נוכל כולנו לדון בכך בהרחבה ביומיים הקרובים, להציע רעיונות נוספים לשכלול המוצר ובכך להביא מזור לכל הזקוקים לישועה"…
מה ניקח מכאן הלכה למעשה – היום בערב ומחר בבוקר? כדי להגשים את דרישתו של רשב"י – לחולל מעשים טובים, להפוך את העולם הזה למקום שיותר נעים לחיות בו ולהחיש את הגאולה – הציע הרבי מליובאוויטש לקיים בכל מקום תהלוכת אחדות של ילדי ישראל. כל ילדי העיר צועדים יחדיו – בנים ובנות, צעירים ומבוגרים, דתיים ומי שאינם כאלו לעת עתה. זאת הזדמנות נדירה להפגין את הטוב, את המשותף והמאחד בינינו ולזרז את הגואל בזכות אהבת ישראל.
הגמרא חוזרת כמה פעמים על הביטוי: "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק". הזכות לצעוד בתהלוכה לכבודו של רשב"י, ויותר מכך: לקיים בפועל ממש את דבריו ש"כתר מעשים טובים עולה על הכול", תעמוד לכולנו להתברך בבני, חיי ומזוני רוויחי, ובעיקר לזכות להבטחתו של ה"רעיא מהימנא" לרשב"י: "בזכות החיבור שלך, ייצאו מהגלות ברחמים" בקרוב ממש.
הורדת "דרשה לל"ג בעומר" בקובץ WORD :