בואו נחזור אל רגע הלידה
ארבע אימהות ישבו בבית קפה והתגאו בהצלחה של ילדיהם. הראשונה אמרה: הבן שלי יזם נדל"ן ענק, הוא בונה כל כך הרבה פרויקטים עד שהעניק לחבר שלו דירה במתנה ליום ההולדת. השנייה אמרה כי הבן שלה נציג של חברת אאודי והוא מעיף כל כך הרבה מכוניות, עד שהעניק מכונית כמתנה לחבר ליום ההולדת. השלישית אמרה כי הבן שלה הקים חברת השקעות והוא מגלגל כל כך הרבה כסף עד שהעביר 100,000 דולר במזומן במתנה לחבר ליום ההולדת.
האימא הרביעית שתקה רגע ואמרה: "תראו, הבן שלי לא כל כך מוצלח, אבל יש לו המון מזל. ביום ההולדת האחרון שלו, חבר אחד נתן לו דירה במתנה, שני העניק לו רכב מנהלים אאודי והשלישי השאיר מעטפה עם 100,000 דולר.
מזל טוב! יום הולדת שמח! היום – יום א' דראש השנה – הוא יום ההולדת של כולנו. לפני 5778 שנה, בשעה שבע בבוקר, התרחשה היצירה של מין האדם. המלאכים כולם עצרו את נשימתם ובשעה שבע בבוקר הופיע בפעם הראשונה יצור אנושי על אדמת העולם. כך דברי המדרש (אדר"נ א,א): "שעה שישית נתן בו נשמה, שעה שביעית קם ועמד על רגליו".
לפי שיטה אחת בהבנת הפסוקים, אדם נוצר ראשון וחווה נוצרה כשעה אחריו, ולפי שיטה אחרת (רש"י בראשית א,כז), אדם וחווה נוצרו יחדיו מחוברים בגבם זה אל זה, אחר כך ה' ניסר אותם, הפריד ביניהם ושלח אותם להתקוטט לנצח האחד עם השני…
רופא כירורג, רופא מרדים ופוליטיקאי התווכחו מי ביניהם הופיע ראשון על אדמת ההיסטוריה. הכירורג טען שהוא היה הראשון, שכן הקב"ה ביצע ניתוח כירורגי מורכב להפריד בין אדם וחווה. הרופא המרדים טען שהוא היה הראשון, הקב"ה הרדים את אדם הראשון לפני הניתוח כדי שלא יחוש כאב כשמנתקים ממנו את חווה. הפוליטיקאי השתיק אותם ואמר שהוא היה הראשון. התורה אומרת כי לפני הבריאה, "הארץ הייתה תוהו ובוהו" ומי לדעתכם יצר את התוהו ובוהו?
כאשר קוראים את הפסוקים המתארים את בריאת האדם והטבע בכלל, שמים לב לפרט מרתק שצד מיד את העין: בעולם הטבע, הקב"ה יצר מיליונים בכל מין. הוא יצר ברגע אחד את כל עצי התפוח, האגס והרימון, הוא ברא בבת אחת את העשבים, הצמחים והפרחים, את אלפי מיני הדגים, השרצים, החיות, העופות והבהמות, ואילו ממין האדם – נזר הבריאה – הקב"ה יצר אדם אחד ויחיד. אדם אחד וחווה אחת. זכר ונקבה בודדים מול כלל הטבע.
נדרשו עוד מאות שנים עד שהעולם התמלא בבני אדם. בהתחלה אדם וחווה ילדו את קין והבל, אחר כך קין הרג את הבל, ולקח זמן עד שקין השתקם מהרצח והיה מסוגל להתחתן. חלף זמן עד שהוא ילד את חנוך וחנוך ילד את עירד ועירד ילד את מחויאל וכך חלפו מאות שנים עד שהעולם התמלא.
והתמיהה עולה מאליה: מה המסר בכך ש"נזר הבריאה" נברא לבדו? הרי הקב"ה הצהיר מיד עם בריאת האדם כי משימתו היא להיות "נזר הבריאה" ו"לעבדה ולשמרה" ואם כן ברור שהיו ראויים להיברא מראש הרבה מאוד אנשים כדי לבצע את המשימה העיקרית שתכריע את גורל היקום?
כיצד יתכן שהקב"ה השקיע כל כך הרבה תשומת-לב ברקע, בתפאורה, בכל מה שמסביב ואילו באדם – עיקר הבריאה – הוא ברא רק זכר אחד ונקבה אחת?
במכתב כללי לימי הסליחות תשכ"ג, כתב הרבי מלובאוויטש רעיון כביר אתו אפשר להיכנס לראש השנה. אם רוצים לקבל משמעות בתפילות היום הפותח את השנה החדשה – עלינו להטות אוזן אל הדברים.
ניסן מנגל היה ילד בברטיסלאבה בירת סלובקיה. שנות ילדותו המאושרות היו מעטות, משום שבהיותו בן עשר פרצה המלחמה והנאצים ימ"ש הובילו אותו ואת אביו למשרפות. באושוויץ הם פגשו את ד"ר מנגלה ימ"ש עומד עם סיגר ביד ומחליט מי לחיים ומי למוות. ניסן אזר אומץ ושיקר למנגלה שהילד הצנום בן העשר הוא נער בן 17. בנס הוא האמין לו וסימן בידו ללכת לכיוון מחנות העבודה ולא לעבר המשרפות.
ניסן נמנה על קבוצת "ילדי מנגלה", הוא עבר ייסורים נוראיים אך בזכות היותו שייך לקבוצה ההיא, לא הועבר למשרפות. החודשים חלפו ובנות הברית החלו לקצור הצלחות והתקרבו לכיוון גרמניה ואז החלו צעדות המוות. הגרמנים אספו את האסירים ופתחו עימם בצעדה ארוכה מפולין לגרמניה. הם לא קיבלו אוכל ואספו שלג מהאדמה כדי לאסוף מעט כוח. בשלב מסוים הרגיש ניסן שכוחותיו אוזלים. הוא ביקש מהיהודי שצעד לצדו שישים לב היכן הוא מתמוטט כדי שיוכל לומר לבני משפחתו היכן מקום קבורתו ויזכור את היום על מנת שיידעו מתי היארצייט שלו.
הוא לא היה מסוגל לצעוד עוד והוא החליט לצאת מהשורה ולגרום לשומרים לירות בו בראש. ואז היכה בו זיכרון. הוא נזכר בסיפור ששמע מאבא שלו לפני שנים רבות, בעולם כל כך אחר מזה שחי בו עכשיו. חסיד של הבעש"ט הגיע לבקר במז'יבוז' ולפתע קיבל מסר מהבית כי אשתו כרעה ללדת בפתאומיות והוא מתבקש לשוב הביתה. הבעש"ט הורה לו לצאת מיד הביתה, אך הוא חשש מאוד, הוא אמר לרבי כי הדרך שורצת גנבים וגזלנים והוא חושש לצעוד אותה לבדו. הבעש"ט הגיב: "יהודי אף פעם לא הולך לבד"!.
ניסן החל לומר לעצמו: "אני לא לבד, אני לא רק 'מספר של אסיר על היד' בין אלפי האנשים הצועדים כאן, הקב"ה מביט עלי ומלווה אותי" והוא חש אנרגיה חדשה זורמת בעורקיו. הוא נאבק, שרד את המלחמה, התגלגל לניו יורק ושם קיבל הצעת עבודה מהרבי מלובאוויטש. הרבי אמר לו: "אני רוצה שתעבוד עבורי". הרב ניסן מנגל ערך ספרים רבים, כולל תרגום הסידור ומחזור התפילה לימים הנוראים לאנגלית.
הקב"ה ברא את אדם וחווה יחידים, כדי לומר: אני רוצה אותך!, אתה ואת עומדים מולי לבדכם!. זה לא שיש בעולם מיליארדי בני אדם ומי רואה אותי בכל היקום הגדול הזה? הקב"ה אומר לכל אדם בעולם כי הוא מנהל אתו מערכת יחסים יחידנית, אינדיבידואלית, כאילו הוא האדם היחיד שקיים. הוא רואה כל אחד מאתנו, דואג לכל אחת מאתנו ומבקש כי נמליך אותו ביום הזה למלך על חיינו.
ולא מדובר רק באדם וחווה ההם, אלא עכשיו ממש בכל אחת ואחת שיושבים בחדר הזה. היום הוא מעביר את הספרים של כל אחד ואחת ומכריע לכל אחד באופן אישי: "מי יעני ומי יעשר, מי ישפל ומי ירום".
ואם מישהו מתקשה להאמין בכך שהקב"ה רואה אותו, ממש אותו בפני עצמו, הבה נשים לב לעובדה מדהימה שלא מספיק נותנים עליה את הדעת. מדובר בחוויה הגדולה ביותר של כולנו, שאני, באופן אישי, חוויתי אותה באושר כבר חמש פעמים (בלי עין הרע). זה מתחיל תמיד אותו הדבר. עם התפתלויות, צעקות וכאבים. אני לוקח את אשתי לחדר הלידה בבית הרפואה אסף הרופא ואז אחרי כל הכאב, מגיע הרגע הגדול. פעם היא אמרה: "אתה לא מאמין, יש לו בדיוק את האף שלך". פעם היא אמרה: "סוף סוף מישהו בבית הזה דומה לי, שיידעו שיש אימא שילדה אותם". ובפעם המרגשת ביותר היא אמרה: "אבא שלך חוזר לחיות, הוא בדיוק מזכיר אותו".
אך תסלחו לי מוריי ורבותיי, כולנו נופלים כאן. זאת מערכת חשיבה מעוותת שרואה את כל בני האדם כמספרים היוצאים מתוך מכונה אחת. אך הקב"ה מביט מלמעלה וצוחק. הוא אומר: עוד לא נברא הילד שהוא דומה למישהו. לא היה ולא יהיה אדם שנראה כמו הילד הזה. הקב"ה משקיע כל כך הרבה תשומת לב אישית בכל תינוק שנולד, עד שכל אחד נושא פנים משלו, אף משלו, אופי ויופי משלו.
זאת עובדה שאי אפשר להקל בה ראש. זוג הורים יולדים שני ילדים, חמישה ילדים, עשרה ילדים או עשרים ילדים – ועדיין כל אחד הוא עולם בפני עצמו. הילדים כל כך שונים אחד מהשני, עד שאי אפשר להאמין שהם באו מאותם הורים.
והשאלה היא, מדוע הקב"ה מתאמץ כל כך? האם לא היה לו יותר קל לייצר פס זהה של ילדי "אוקטובר 78"?! הרי כל הטלפונים של אפל נראים אותו דבר, כל בקבוקי היין של כרמל מזרחי באותו טעם וכל החולצות של ראלף לורן עשויות באותו קו?
הקב"ה אומר בכך לכל אחד: "אתה אדם הראשון". "את חווה הראשונה". מבחינתי, אתם כביכול האנשים היחידים הקיימים בעולם.
ראש השנה הכללי הוא ההזדמנות שמחזירה את כל אחד מאתנו אל רגע הלידה הפרטי שלו. עלינו להביט רגע במראה ולחשוב על היחס האישי שהעניק הקב"ה לכל אחד, את תשומת הלב היחידנית שהוא השקיע ולהפיק את הלקח: ה' מבקש מכל אחד ואחת שיושב כאן בחדר: קבלו היום את מלכותי. אני רוצה להרגיש בנוח בבית של כל אחד ואחת מכם. אני מבקש שתאספו את המשפחה בערב שבת, תערכו קידוש על היין ותזמינו אותי לשהות במחיצתכם. אני מבקש שהמטבח יהיה מקום כזה בו יהודי ירא שמים יכול להיכנס ולברך בשקט על מה שמגישים לו.
ראש השנה הוא, במידה רבה, היום של יוסף הצדיק. הגמרא אומרת כי רחל אמנו נפקדה בראש השנה, ועוד אומרת הגמרא כי בדיוק ביום ראש השנה התהפך המזל של יוסף מהקצה אל הקצה והוא שוחרר מבית האסורים. פרעה חלם את חלומותיו בליל ראש השנה, למחרת שר המשקים סיפר לו על הנער הצעיר בבית הכלא שהוא מומחה בפתרון חלומות ופרעה הריץ אותו מהבור והפך אותו להיות האיש שבלעדיו לא ירים איש את ידו במצרים.
הסיפור של יוסף הצדיק הוא דוגמה רבת-עוצמה לאדם שהבין פתאום שהוא האדם היחיד שקיים בעולם כביכול, שהקב"ה מביט רק עליו.
בספר בראשית מופיע שלוש פעמים הטעם "שלשלת". טעמי המקרא הם התווים המוסיקליים המלווים את הקריאה ונועדו להעצים את התחושה ואת הרגש המלווים את הסיפור. הטעם "שלשלת" הוא הטעם הארוך בין כל טעמי המקרא והוא מעביר תחושה חזקה במיוחד.
ישנה פרשנות הגורסת כי בכל פעם שמופיע הטעם הזה בספר בראשית, הוא בא לבטא סערה, התחבטות פנימית, קושי קורע-לב. הפעם הראשונה היא אצל לוט: "ויתמהמה", והשלשלת מדגישה "ויתמהמה-הההההה". לוט נקרע בתוך-תוכו. הוא לא ידע אם להצטרף אל המלאכים ולברוח מסדום או אולי מוטב לו להישאר עם בני עירו לחיים או למוות. אחרי הכול, כאן יש לו קריירה, כאן יש לו חברים, כאן הוא מכיר את בעל המכולת ואת המספרה – אך לאן הוא יעבור מכאן? כיצד יתחיל פתאום את החיים במקום חדש?
הפעם השנייה עולה ברמתה ומבטאת התחבטות עוד יותר עוצמתית. זאת הבקשה של אליעזר מהקב"ה: "ויאמר הקרה נא לפני היום" והמילה "ויאמר" מעוטרת בשלשלת. הטעם הזה בא להדגיש כי אליעזר נקרע בתוך תוכו. מצד אחד הוא רצה בכל מאודו למצוא את הנערה ולמלא את השליחות, אך מצד שני הוא ידע שככל שהוא מצליח יותר – ככה הוא (כביכול) נכשל יותר!. משום שלו עצמו הייתה בת צעירה בבית והוא חלם לשדך אותה עם יצחק. לכן הטיפוס של השלשלת מדגיש כי הוא אמר ולא אמר, רצה להצליח אך לא היה כל כך בטוח שהוא רוצה להצליח.
ואם השלשלת הראשונה מבטאת התחבטות הנוגעת לסביבה, השלשלת השנייה מבטאת התחבטות הנוגעת למשפחה. ואז מגיעה השלישית שמבטאת את הקריעה הפנימית החזקה מכולן. כאן אדם תוהה אם להיקרע מעצמו, מההיסטוריה האישית שלו.
"וימאן"!. יוסף הצדיק, נער צעיר בן 17 מתמודד עם ניסיון שלא יתואר. יוסף היה אדם שקיים רק בעיני עצמו, בעולם הוא היה מחוק. אימא שלו נפטרה, אבא שלו ישב עליו שבעה והאחים הביאו כתונת מלאה בדם ואמרו: "טרוף טורף יוסף, חיה רעה אכלתהו". ואז הגיעה ההצעה שהייתה יכולה לפתוח לפניו את הדלת לחיים חדשים. בעלת הבית שלו הציעה לו הצעה שיכולה לשנות את גורלו. במקביל, אם יסרב לה בנחרצות, הוא יחרוץ את גורלו ויושלך לבור הכלא עד סוף חייו.
באים טעמי המקרא ומניחים את הטעם "שלשלת" על המילה "וימאן", כדי לזעוק באוזנינו שזה לא היה "וימאן" נחרץ!. יוסף לא צרח: "תעזבי אותי". להיפך, זה היה "וימאן" מתנדנד. כביכול "כן ולא, ורפיא בידיה". רש"י מביא במקום את דברי הגמרא כי יוסף בא הביתה בכוונה לחטוא, הוא ידע היטב שאין איש בבית חוץ מהם והבין את משמעות ההגעה לשם.
מה בכל זאת הציל אותו? מה היה הגורם המהפכני שהעניק עוצמה לילד יתום בן 17? "נראתה לו דמות דיוקנו של אביו". יוסף נזכר שהוא בן! וילד לא יכול לברוח!. ילד לא יכול לומר אני רק אדם קטן בין כל בני האדם ומי רואה אותי בכלל? כל ילד הוא יחיד ומיוחד אצל הוריו, הוא עולם מלא – ולכל מקום שהוא הולך, הוא לוקח את האבא יחד אתו. יוסף ראה בעיני רוחו את יעקב מתחנן אליו: אל תיקח אותי אל המקום ההוא.
אולי אפשר לומר שהסיבה שיוסף נגאל בראש השנה היא, שזה בדיוק העניין של ראש השנה. היום הזה אומר לכל אחד: אתה לא מספר! אתה לא עשב נושר ברוח! (אף שאפילו על העשבים יש השגחה פרטית וכל שכן על האדם). אתה ילד של הקב"ה וילד הוא לעולם מרכז הבית!. הקב"ה מבקש שאני ואתה נכתיר אותו היום למלך על החיים שלנו.
ונסיים: משל יהודי ישן מספר על שני אחים שהסתכסכו קשות זה עם זה. האבא השאיר הרבה כסף, הם נאבקו על הירושה, המאבק התגלגל לבית המשפט, הסיפור הפך להיות מכוער ומלא אמוציות – והקשר ביניהם נותק.
חלפו שנים, האח הגדול הגיע ליום הגדול של נישואי בנו הבכור. הוא החליט להתעלות על מידותיו ולשלוח הזמנה לאחיו הצעיר. הוא לא הסתפק בכך, אלא קבע את החתונה באולם סמוך מאוד לביתו של האח הצעיר, כדי לבטא בכך עד כמה הוא רוצה לשקם את הקשר ולשמוח עם אחיו היחיד בעולם בשמחת הנכד הגדול של האבא שלהם.
האח הצעיר קיבל את ההזמנה ולא ידע כיצד להגיב. הוא הבין היטב את הרמז עם האולם שנשכר מול ביתו, אך ריח הדם שנשפך ביניהם באולמות בית המשפט היה עוד טרי בזיכרונו. הוא החליט לא ללכת. עד שהוא הצליח להוציא את אחיו מהחיים שלו, הוא לא יחזיר אותו.
הגיע יום החתונה והוא לא הצליח להתרכז בעבודה. האח היחיד שלו מחתן את הנכד הגדול של אבא ואימא. הוא הלך הביתה ולא ידע מה עליו לעשות, אך עצר את עצמו ואמר נחרצות: "לא אתן למנוול ההוא את התענוג. אני לא אשמח אותו ביום השמחה שלו". וכדי להיות בטוח שהוא לא ייסחף לעשות טעות וללכת לחתונה, הוא לבש בשש וחצי בערב את הפיג'מה, נכנס לחדר שינה, סגר את האור והלך לישון.
ואז זה קרה. באולם החתונה הסמוך החלו להיערך לקראת ההליכה לחופה והתזמורת פצחה בניגון "אשת חיל", אותו ניגון שאבא היה שר לאימא בכל ערב שבת. המנגינה מהאולם הסמוך הגיעה עד למיטתו של האח הצעיר והוא הרגיש שאינו יכול עוד. הפמוטות של אימא נעמדו מול עיניו, הריח של החלות, הטעם של היין. אין ספק, אחיו ידע איפה ללחוץ.
מבלי משים הוא קם מהמיטה, נסחף אחרי נגינת הכינור הוא התקרב אל דלת האולם, אחיו הגדול עטף אותו בחיבוק חם ואמר: "אני כל כך מעריך את המאמץ שעשית". אך אז הוא הביט בו שוב ואמר: "אם כבר באת לחתונה, למה באת עם הפיג'מה"…
מוריי ורבותיי, אם ביום הזה, בראש השנה, הקב"ה עוטף כל אחד ואחת מאתנו באהבה ומעביר אותנו לפניו כבני מרון, אל לנו לבוא עם הפיג'מה, מוטב לבוא לבושים בבגדי חג. הבה נקבל החלטה טובה אחת – בעניינים שבין אדם למקום, בעניינים שבין אדם לחברו או בעניינים שבין אדם למשפחתו – שתהפוך את השנה הבאה עלינו לטובה לשנת גאולה וישועה, גאולה פרטית וכללית בקרוב ממש.