צו ירושה: האם התורה עוברת בירושה?
מורה למתמטיקה הציג תרגיל לתלמידיו: עשיר מיליונר מת והשאיר צוואה כזו: בחשבון הבנק מונחים 500 מיליון דולר במזומן, בני הקטן שהתמסר כל חייו לטיפול בי ובאימא – יקבל 90 אחוז מההון, ואילו בני הגדול שלא טרח להתעניין בשלומנו וחיכה בקוצר רוח שנעזוב את העולם – יקבל רק עשרה אחוז מהרכוש. "ובכן, שאל המורה למתמטיקה, כמה כסף במזומן יקבל הבן הגדול"?
"תלוי איזה עורך דין הוא ייקח", השיב אחד התלמידים…
ישנה שאיפה טבעית אצל הורים כי ילדיהם יירשו מהם את העסק המשפחתי וימשיכו לנהל אותו בהצלחה. בדומה לכך ישנה שאיפה טבעית אצל הורים כי ילדיהם ימשיכו לעסוק באותו תחום בו הם עוסקים ויקימו עוד קומה על היצירה שלהם. במקרה שהאבא או האימא הם למשל מדענים, קיימת בהם כמיהה בלתי מוסתרת כי ההצלחה שלהם תבוא לידי ביטוי גם בדור הבא.
אך מצד שני, כל הורה יודע כי הדברים לא עובדים כך. ישנו ביטוי האומר: "מקצוע לא עובר בתורשה" וכן "ידע לא עובר בתורשה". בירושה אפשר להעביר נכסים חומריים כמו הון ורכוש, אך מקצוע וידע אלו תחומים רוחניים שהילד צריך לאהוב אותם בעצמו ולרצות להצליח ולרכוש בהם ידע וניסיון. תחום עיסוק הוא לא חלק מהמטען הגנטי העובר מדור לדור, אלא הילד צריך לאהוב את התחום ולהשקיע משאבים כדי לרשת מההורים את הידע והניסיון שצברו.
לכן קשה מאוד להבין את אחד הפסוקים המפורסמים ביותר בתורה שאנו קוראים אותו בתחילת קריאת התורה של שמחת תורה, ולמעשה הוא עצמו הוא אחד הסיבות בגללן קוראים בשמחת תורה את פרשת "וזאת הברכה". יצוין כי חז"ל ראו בפסוק הזה את אחד המסרים החשובים ביותר במסורת העברת התורה מדור לדור, עד שאמרו: "קטן משמתחיל לדבר, אביו מלמדו תורה צווה". הוי אומר שאנו גם מסיימים את התורה עם הפסוק הזה וגם מתחילים את ראשית החינוך עם אותו מסר בדיוק:
"תורה צווה לנו משה – מורשה קהילת יעקב". משה רבנו מדגיש כי התורה עוברת בירושה באופן אוטומטי מדור לדור, מהורים לילדיהם. התורה אינה נשארת רק בחיק ההורים אלא עוברת בהכרח לבני הדור הבא. והשאלה נשאלת, במה מתבטא עיקרון ההורשה בתורה? הרי הילדים יכולים לאהוב את התחום ולרצות ולהעמיק בו, אך רשאים לבחור בדרך רחוקה מחיי תורה ומצוות ואז לא תהיה כל משמעות לכאורה לירושה שקיבלו מהוריהם?
וכך בדור הבא: יהודי שבוחר בדרך רחוקה מחיי תורה ומצוות ואינו מעניק לילדיו חינוך תורני, מפסיק לכאורה את מסורת העברת הירושה ואין עוד כל משמעות לכאורה למטען שקיבל מהוריו.
יתירה מכך: השאלה נושאת בחובה היבט אישי וכואב מאוד של משה רבנו עצמו. מי כמו משה ידע שהתורה לא עוברת בירושה מדור לדור. בפרשת פנחס מספרת התורה כיצד משה ביקש מה' למנות אחריו יורש אשר ינהיג את ישראל אחרי מותו, כדבריו: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות איש על העדה אשר יצא ואשר יבוא לפניהם". שואל שם המדרש רבה, מדוע משה טרוד לדאוג ליורש אחריו? הוא יכול לסמוך על ה' שכאשר יהיה בכך צורך ה' יעשה זאת, בדיוק כמו שמינה את משה עצמו בזמנו? עוד מקשה המדרש, מדוע משה עורר את הנושא בדיוק בנקודת הזמן ההיא, אחרי שהתורה תיארה את סדר חלוקת הנחלות בארץ?
המדרש עונה כי משה התכוון לרמוז בכך בקשה אישית. הכוונה הייתה לבקש כי אחד הילדים שלו יזכה לרשת אותו. בדיוק כמו שיעקב המשיך את יצחק ויצחק המשיך את אברהם, כשם שאהרן אחיו זכה שילדיו יירשו את "כתר הכהונה" ויזכו לשמש ככוהנים גדולים במשכן ובמקדש, כך משה ביקש שבניו יזכו ב"כתר תורה" וינהיגו את ישראל אחריו. זאת הסיבה שמשה עורר על כך בדיוק בנקודת הזמן ההיא, משום שהתורה סיפרה קודם לכן על בקשת בנות צלפחד לרשת את אביהן ועל הסכמת הקב"ה לבקשתן, לכן משה סבר שזאת עת רצון לבקש שהתורה עצמה תעבור בירושה לילדיו.
אך ה' ענה לו דברים קשים, על דרך דברי המשנה המפורשים במסכת אבות: "התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך"!. התורה אינה מסוג הנכסים החומריים העוברים בירושה באופן אוטומטי מדור לדור. על הילד לרצות לזכות ב"כתר תורה" ולהשקיע את כל כוחותיו כדי לרכוש ידע וניסיון הלכתיים, ואולם ילדי משה שלא דבקו בתורתו של אביהם – אינם כשירים לרשת אותו בהנהגת העם. רק יהושע בן נון שהוא "משרת משה נער, לא ימיש מתוך האוהל" מתאים לשבת על כסאו של משה.
וכיון שכן, כיצד משה רבנו עצמו מסיים את חייו וחותם את התורה כולה באמירה נחרצת: "תורה צווה לנו משה מורשה קהילת יעקב"? מהו היבט ההורשה בתורה, שהוא כה מרכזי במסורת העברת התורה, עד שאנו מסיימים בו את לימוד התורה מדי שנה וכן פותחים בו את החינוך היהודי?
הרב אברהם אבא וויינגורט הוא רב בירושלים, יהודי תלמיד חכם, מגיד שיעור בישיבה ועורך סדרת הספרים "שרידי אש" של הרב הגאון יחיאל יעקב וויינברג מברלין. פעם הוא הוזמן למסור שיעור תורה בחוג-בית מצומצם בעיר מודיעין והנושא היה מצוות "כיבוד הורים". הרב סקר את הנושא מכמה כיוונים ולפתע נזכר בסיפור מעניין שהתרחש עם מורו ורבו.
כמו בבתי כנסת רבים, גם בבית הכנסת המרכזי בברלין התקבצו רבים לתפילות יום הכיפורים. יהודים שלא נהגו לפקוד את בית הכנסת, מילאו את כיסאותיו ביום הקדוש בשנה. כיון שכך, נהג הרב יחיאל יעקב וויינברג, ראש בית המדרש לרבנים בברלין, להתפלל ביום הקדוש בבית הכנסת המרכזי.
בתום קריאת התורה נשמעה מפי הגבאי הקריאה: "יזכור". היה זה סימן לצעירים לצאת החוצה ולסגור אחריהם את הדלתות. לפתע נשמעו בחוץ סירנות משטרה. מכונית שרד מפוארת של ממשלת גרמניה עצרה על יד דלת בית הכנסת, מלווה בשני רכבי משטרה. הדלת נפתחה בתנופה ומתוכה יצא וולטר רתנאו, שר השיקום הכלכלי של גרמניה ב"ממשלת וויימאר", הממשלה הזמנית בגרמניה מאז תום מלחמת העולם הראשונה עד עליית היטלר ימ"ש לשלטון (1918-1933).
רתנאו היה יהודי מתבולל, שהפנה עורף זמן רב לעמו ולאחיו. הוא נכנס בהפגנתיות אל בית הכנסת, אמר בזריזות את נוסח ה"יזכור" ומיד בסיום הקריאה, יצא מרוצה אל הרכב והשיירה נעלמה כלעומת שבאה. כמובן, הופעתו והיעלמותו של השר – שלא טרח להישאר אפילו רגע עם אחיו היהודים ולא התאמץ במיוחד להחנות את רכבו במרחק כלשהו מדלת בית הכנסת – עוררו סערה בקרב ציבור המתפללים. "כיצד הוא לא מתבייש לחלל בפרהסיה את היום הקדוש בשנה? האם לא היה יכול להישאר לפחות עד נוסח הקדושה ואמירת ונתנה תוקף"?! בית הכנסת געש ורעש עד ששליח הציבור לא היה מסוגל לפתוח את תפילת "הנני העני ממעש".
הדי הוויכוח הגיעו לאזניו של הרב וויינברג. הוא עלה על הבימה ונתן דפיקה. הוא אמר רק משפט אחד נרגש: "יהודים, דעו לכם כי אדם שמכבד את זיכרון הוריו ואינו מוותר על תפילת יזכור – מובטח הוא בלי ספק כי הוא או צאצאיו ישובו באופן מלא אל חיק העם היהודי". דבריו הנסערים של הרב הותירו רושם בל יימחה על המתפללים והתפילה המשיכה כסדרה.
הרב וויינגורט סיים לספר את הסיפור באותו חוג בית בעיר מודיעין והתכוון לקום ממקומו. לפתע קם אחד המשתתפים בשיעור, הוא היה חיוור ונרגש, דמעות שטפו את לחייו ושאל: "רתנאו? אמרת רתנאו? הלוא הוא הסבא-רבא שלי, סבו של אבי". הנין סיפר כי אביו חזר בתשובה, עלה לארץ ובעקבותיו נמנה גם הוא על ציבור שומרי התורה והמצוות.
הרבי מלובאוויטש מסביר (ליקוטי שיחות כט/229) כי כאשר משה רבנו נוקט בלשון "מורשה", הוא מתכוון לתאר את אחת התופעות הכי מופלאות בחיים היהודיים: "מורשה" כמו "תורשה גנטית". החיבור והכמיהה הפנימית אל התורה עוברים כחלק מהמטען הגנטי שלנו והינם חלק ממערכת הדנ"א היהודית. קורה לעיתים כי יהודי בוחר לעזוב חלילה את דרך התורה והמצוות, אך אפשר לראות כי הוא לא באמת עוזב, הוא נשאר בסביבה. חולפות שנה-שנתיים או אפילו דור או שניים ואז הוא מגלה בתוכו שוב את הפרפרים הפנימיים הכמהים לשאוב כוח מהתורה.
פעמים רבות במהלך ההיסטוריה יהודים חשבו שהם יכולים לעזוב את התורה ח"ו – – אם בעקבות אתגרי ה"התייוונות" לפני 2500 שנה, אם בעקבות גזירות השמד אחרי החורבן השני ואם בעקבות ה'קסם' של הקוסמופוליטיות והמאמץ להיות חלק מהחיים המודרניים – אך אז גילו כי התורה לא עזבה אותם. ההפסק היה זמני ושוב התחדש הקשר הפעיל עם חיי תורה ומצוות. כמו שיהודי נמשך אל עצמו, כך הוא כמה אל הקשר עם האמת האלוקית.
זאת, אגב, אחת הסיבות כי אנו חוגגים את הקשר עם התורה באמצעות ריקוד: במסגרת של ריקוד, ישנם רגעים שאנו יותר קרובים למרכז המעגל ורגעים רחוקים ממנו – אך שוב חוזרים אל מרכז המעגל. כך הקשר היהודי אל התורה: גם אם נוצרו תקופות של התרחקות ממרכז המעגל, שוב ושוב מגלה היהודי כיצד הוא נמשך פנימה אל תוך המעגל וכמה לדעת "כיצד לשאוב כוח מדברי התורה עבור האתגרים האישיים שלו".
רגע לפני סיום התורה, משה רבנו מדגיש בעוצמה: אל תתפתו לחשוב שאפשר לעזוב ואל תיפלו בייאוש מאדם שכבר בחר לעזוב. התורה היא "מורשה" לישראל, היא האמת הפנימית שלנו.
כך אומר שלמה המלך ב"שיר השירים": "הנה יפה רעיתי – עיניך יונים". לפי הפרשנות הרואה בספר כולו משל לעם ישראל, שלמה מדמה את העיניים של עם ישראל ל"עיני יונה". מה מיוחד כל כך בעיניה של היונה? הגמרא אומרת כי היונה היא בעל חיים שקשור במיוחד לגוזליו ולכן כשהיא מתרחקת מהשובך לחפש אוכל לגוזליה, היא לעולם אינה מתרחקת יותר מדי ושומרת על קשר עין עם השובך. וכך בדיוק היהודי: הוא יכול להתרחק, אבל לעולם אינו מתנתק.
כעת נוכל להבין דבר גדול. רש"י מפרש את המילה "מורשה" כך: "אחזנוה ולא נעזבנה". כמובן, מדובר בפירוש תמוה מאוד: מה הקשר בין העובדה שהתורה עוברת בירושה לכך ש"אחזנוה ולא נעזבנה"? גם אם התורה הייתה ניתנת לנו בעסקת מכר או במתנה היינו יכולים לאחוז בה?
ובעיקר לא מובן: מה הקשר בין תורה ל"אחיזה"? בספר תורה "לומדים" ו"מעיינים" – ולא "אוחזים"?
הרבי מלובאוויטש ממשיך ומסביר כי רש"י מתכוון לרמוז לדין חשוב הידוע בתור "שדה אחוזה": התורה קובעת כי אדם שירש נחלה בארץ ישראל ומכר אותה לאדם אחר מפני חובותיו, המכירה היא זמנית בלבד עד שנת היובל, ואז היא שבה בחזרה אל המוכר. "והארץ לא תימכר לצמיתות". זה בדיוק פירוש המונח "אחוזה", הקרקע "אחוזה" במוכר באופן עצמי, כחלק מהדנ"א שלו ולכן אינה יכולה להתנתק ממנו עד שגם אם יתפטר ממנה בעסקת מכר – היא תשוב אליו בשנת היובל.
וכך בדיוק התורה: "אחזנוה ולא נעזבנה", התורה אחוזה בנו בעומק הלב. אפשר להתרחק ממנה או להתקרב אליה – אך תמיד נשוב אל נקודת ההתחלה, אל מצפן הלב המחפש את האמת האלוקית.
כעת, אין כל פלא בכך שאנו רוקדים וששים סביב התורה עשרים וארבע (או ארבעים ושמונה) שעות: שמחה נובעת מתוכו של האדם. שמחה היא ביטוי להגשמה עצמית, היא תוצר של הרגשת התפשטות וצמיחה של ה"אני" הפנימי. החגיגה סביב התורה היא חגיגה סביב עצמנו, אנו חוגגים את המקום האישי של כל אחד בתוך ספר התורה – ולכן אין גבול ואין קץ לתחושת האושר סביב הזכות להיות חלק מספרו של האלוקים.