כל ההתחלות קשות או הכי קל להתחיל?
ספירת עצמים מתחילה תמיד מההתחלה – מהאות אל"ף. השנה היהודית פותחת בא' בתשרי, שנות הלימודים נפתחות בכיתה א' וספירת ימי השבוע מתחילה ביום ראשון. האות אל"ף היא לא רק הראשונה בין האותיות, אלא עובדת היותה ראשונה מדגישה את חשיבותה לגבי כלל האותיות. נשים לב כי המילים החשובות ביותר בעולמנו מתחילות בה, כמו אלוקים, אדם, אמונה, אור, אהבה ואמת.
מסופר על בעל התניא כי כאשר הביא את נכדו, הצמח צדק, אל המלמד ללמוד את קריאת אותיות האל"ף-בית, הסביר לילד את משמעות האות הראשונה. הצורה הפונטית של האות אל"ף רומזת אל עומק משמעות החיים: האות אל"ף מורכבת מקו קטן למעלה, קו קטן למטה וקו אלכסוני ארוך המחבר ביניהם. הקו למעלה מייצג את האלוקים, הקו התחתון מייצג את האדם ואילו הקו האלכסוני מסמל את התורה והמצוות היוצרים את האחדות בין האדם והאלוקים.
וכיון שכן, קשה להבין את העובדה ההפוכה הבולטת מאוד בספר התורה: התורה מדלגת על האות אל"ף ופותחת דווקא באות השנייה: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". והשאלה נשאלת: למה התורה מקפחת את האל"ף?
במיוחד שהיה הרבה יותר פשוט לסדר את הפסוק אחרת: 'אלוקים ברא בראשית את השמים ואת הארץ'?! כך התורה הייתה מתחילה במילה "אלוקים", בורא העולם והמילה הזו עצמה מתחילה באל"ף?
מעניין לשים לב כי לא רק "התורה שבכתב" מתחילה באות ב' אלא גם "התורה שבעל פה". ספירת דפי ה"תלמוד בבלי" מתחילים כידוע בדף ב'. ההסבר הפשוט הוא, שהמדפיס הראשון מנה את דף השער של המסכת בתור דף א' ולכן המסכת עצמה היא דף ב'. והמדפיסים הבאים השאירו את הדברים כפי שהיו. אולם כיון שכל דבר אצל יהודים – ובוודאי כשמדובר על התורה – הם בהשגחה פרטית, ראוי למצוא משמעות עמוקה יותר לכך שהתורה שבכתב ושבעל פה אינם מתחילים באל"ף.
אכן המדרש (שיר השירים רבה א) מוסיף דבר נוקב: "עשרים וששה דורות הייתה האות אל"ף קוראת תגר לפני הקב"ה: נתת אותי בראש האותיות ולא בראת בי את העולם אלא בבי"ת … אמר לה הקב"ה: עולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה … למחר אני נגלה ונותן התורה לישראל ואני נותן אותך בראש הדברות ובך אפתח תחילה שנאמר: "אנכי ה' אלוקיך". כך שפתיחת התורה באות בי"ת, חייבה להעניק פיצוי חשוב לאות אל"ף ולכן נקבעה בתחילת עשרת הדברות, "אנוכי". והשאלה המתבקשת היא, למה התורה לא חסכה את הפיצוי ופתחה לכתחילה עם האל"ף של האלוקים?
אגב, התמיהה גדולה יותר לאור העובדה כי פתיחת התורה במילה "בראשית", היא מסובכת גם מבחינת תוכן העניין. רש"י מציין כי המילה "בראשית" "אינה אומרת אלא דרשני". שכן פירוש המילה "בראשית" הוא "בהתחלה", אך אי אפשר לפרש את הפסוק כפשוטו ולומר ש'בהתחלה ברא אלוקים את השמים ואת הארץ', שכן הם לא נבראו ראשונים. לפניהם ברא ה' את המים, כפי שכתוב: "ורוח אלוקים מרחפת על פני המים" וכן המילה "שמים" עצמה רומזת ל"שם-מים" שנבראו לפני השמים. כך שמכל סיבה שהיא – הן מבחינת הסדר והן מבחינת התוכן – היה נכון יותר לפתוח את התורה באל"ף של ה"אלוקים" ולא באות בי"ת של המילה בראשית.
יש להעיר לשלמות העניין כי פעם אחת נפתחה התורה באות אל"ף. באחד הגלגולים ההיסטוריים של התנ"ך, נאלצו חכמי ישראל לשנות את משמעות הפסוק הראשון והם פתחו אותו דווקא במילה "אלוקים". לפני כ-2200 שנה, במאה השנייה או השלישית לפני הספירה, ביקש תלמי מלך מצרים לתרגם את התנ"ך ליוונית, במה שנודע בתור "תרגום השבעים". הוא אסף לארמונו באלכסנדריה שבעים מחכמי ישראל ותבע מהם לתרגם את כל פסוקי התנ"ך לשפה הלועזית השלטת.
הגמרא (תענית ט) מספרת כי תלמי חשש שהחכמים יזייפו את משמעות הפסוקים ולא יתרגמו אותם כצורתם, וזאת כדי למנוע מבוכות שונות כתוצאה מהתרגום. הוא סגר אותם בשבעים חדרים ולא אפשר כל תקשורת ביניהם וכך היה יכול להיות בטוח כי הם יהיו מוכרחים לתרגם בדיוק מה שכתוב. אולם נזרקה בהם רוח הקודש וכל שבעים החכמים הרגישו צורך לשנות את התרגום באותם פסוקים.
הם שינו למשל את הפסוק בפרשתנו: "ויכל ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" ותרגמו: 'ויכל ביום השישי וישבות ביום השביעי'. הם מחקו את המילה "ארנבת" בפרשת שמיני ותרגמו: 'צעירת רגליים', משום שאשתו של תלמי המלך נקראה בשם 'ארנבת'. וכך ערכו עוד כעשרה שינויים. אולם הפסוק הראשון אותו ראו צורך לשנות הוא המילים הראשונות בתורה. במקום לתרגם "בראשית ברא אלוקים", הם תרגמו 'אלוקים ברא בראשית'. הם חששו כי המשמעות הסבוכה של הפסוק כנ"ל, תוביל את תלמי להבנה כי ישנו א-ל קדום בשם "בראשית" והוא זה שברא את האלוקים.
וכין שכן שבה ועולה השאלה: מדוע לא נפתחה התורה באות אל"ף והיו נחסכות כל התמיהות?
ישנו ביאור ידוע מהרבי מלובאוויטש שנדפס בתחילת ליקוטי שיחות חלק טו. אך במסגרת הזו נציג ביאור אחר של הרבי, פחות מפורסם, שנאמר בהתוועדות שבת בראשית תשי"ז (סעיפים כב-כה) והוא מעניק הוראה רבת-משמעות אשר אין מתאימה ממנה כדי לשאוב את הכוחות להתחדש ולהתחיל את לימוד התורה מבראשית.
לרבים משלוחי חב"ד בעולם היה חבר טוב בשם "הרב גבי הולצברג" הי"ד, שנהרג באותה מתקפת טרור אכזרית במומביי בסוף 2008. פעם בערב פסח, יצא הרב גבי לסיבוב בין המלונות וחדרי ההארחה בעיר כדי לחפש יהודים ולהזמינם לסדר הגדול שערך בקומת הגג של המלון "שליז". הוא פילס את דרכו בזריזות בין מזי הרעב ודיירי הרחוב המוזנחים ותר אחרי פנים יהודיות. מחוגי השעון התקדמו במרץ, השמש נטתה לערוב והרב היה חייב לחזור למלונו לעריכת הסדר. לפתע הבחין בבית הארחה קטן וזול. הוא התלבט אם להיכנס, אך הלב החבד"י לא נתן לו לוותר על הסיכוי לארח יהודי נוסף לשולחן הסדר. הוא ביקש מפקידת הקבלה לעיין בספר האורחים, עיניו צדו שם בעל צליל ישראלי והוא נענה כי "האורח נמצא בחדר קטן למעלה, בקצה המדרגות".
הוא נקש על דלת החדר, אך שום מענה לא הגיע. הוא ניסה שנית ושלישית ואין קול ואין עונה. הוא מלמל "חבל", אך לפתע שמע את הדלת נפתחת. גבר, שהתעורר משינה עמוקה, הביט בו במבט מופתע ושאל בעברית: "מי שלח אותך אליי"? – "הקדוש-ברוך-הוא", ענה הרב הולצברג בטבעיות. דמעה בצבצה בעינו של האיש ההמום, הוא ביקש מהרב להמתין רגע עד שיתלבש ואז סיפר את הסיפור שלו. "הגעתי היום למומביי, אך גיליתי בתחנת הרכבת כי ארנקי נגנב ממני. אין לי כסף, אין לי דרכון, אין לי שום ניירות מזהים שיאפשרו לי להמשיך מכאן. התיישבתי על אבן והתכנסתי במחשבות עגומות. פתאום ניגשו אליי זוג יהודים מצרפת ושאלו מדוע אני נראֶה עצוב? הם הרגיעו אותי ואמרו כי 'היום ערב פסח והקונסוליה הישראלית סגורה, אבל אחרי החג יהיה אפשר לטפל בדרכון'. היהודי נתן לי מעט כסף הודי והציע לחפש בית הארחה קטן עד אחרי החג.
"הגעתי לבית ההארחה הפשוט הזה ושכרתי חדר ליומיים. שכבתי על המיטה, הבטתי בתקרה והתחלתי לדבר עם האלוקים. אמרתי לו: "היהודי שפגשתי בתחנת הרכבת אמר לי שהערב ליל הסדר. אלוקים, אני יודע שהקשר שלי אתך הוא לא מי-יודע-מה, אבל אנא, אם אתה אוהב אותי, תן לי סימן שאתה אתי! אל תניח לי להיות בודד הלילה". נרדמתי מותש ופתאום אני שומע דפיקות בדלת. חשבתי שאני חולם, אבל הדפיקות שבו ונשנו. פתחתי את הדלת וראיתי מולי רב. כששאלתי אותך מי שלח אותך, ענית: 'הקדוש-ברוך-הוא'! (על פי שיחת השבוע 1474).
התורה מתחילה באות ב' כדי לרמוז ללומד: אתה לא מתחיל לבד, הקב"ה מתחיל אתך ביחד. למעשה, ה' צועד לפניך ומעניק לך את כל הכוחות להתחיל את התורה עם מחויבות הרבה יותר עמוקה.
הצורך בהבהרה הזו הוא חיוני: לכל התחלה יש ניחוח מיוחד של התחדשות והלב שואף שהתחלת התורה בפעם הזו תהיה שונה. עם יותר שיעורי לימוד ועם רמת העמקה גדולה יותר בשיעורי הלימוד עצמם. אך מצד שני, כולנו יודעים שלא פשוט להתחיל. חז"ל עצמם אמרו: "כל ההתחלות קשות". הדבר הקשה ביותר הוא לשנות הרגלים. אדם שהתרגל לחזור הביתה בשש בערב, להימרח על הספה עד שמונה, לאכול ארוחת ערב ואחר כך לקרוא משהו עד שנרדם, מתקשה לאסוף את עצמו בשמונה וחצי ולקום וללכת לשיעור. או אדם שהתרגל ללמוד ברמה מסוימת, מתקשה להחליט פתאום באמצע החיים ללמוד יותר לאט ולהעמיק יותר בטקסטים שלפניו.
לכן מדגישה התורה כי אנחנו רק הבי"ת של הלימוד, לפנינו צועד האל"ף של האלוקים ומעניק ליהודי את כל הכוחות לעשות את הדבר הנכון. אולי בשבועיים הראשונים יהיה קשה לצאת מהבית, אך אחרי כמה פעמים לא נוכל להבין איך הזנחנו את הלימוד ולא הענקנו יותר משמעות רוחנית לחיינו.
הרבי מלובאוויטש הזכיר פעמים רבות את דבריו של חמיו, האדמו"ר הקודם. האדמו"ר עורר על כך, שבנוסח הדלקת הנרות והקידוש בליל שמחת תורה מברכים "שהחיינו", האדמו"ר ביאר כי ברכת ה"שהחיינו" היא גם על התורה שאנו מסיימים ומתחילים כעת.
העיר על כך הרבי מלובאוויטש, כי ברכת "שהחיינו" מברכים כאשר מתחילים משהו חדש, אולם בשמחת תורה אנו מסיימים את התורה ומה יש לברך שהחיינו על סיום? גם התחלת התורה מחדש היא רוטינה קבועה מדי שנה שאין בה איזה חידוש לכאורה ומה יש לברך עליה שהחיינו?
מכאן הסיק הרבי כי ההתחלה בכל שנה צריכה להיות אחרת לגמרי. התחלה אצל יהודים היא לא רק עניין מספרי, אלא מסמלת נתינת כוח חדשה שלא הייתה עד היום. וכך היהודי מצדו אמור להתחייב לרמת לימוד מעמיקה בה לא נהג עד היום. וכאמור, כאן מדגישה התורה כי אנו לא יוצאים לדרך לבד, אלא הקב"ה עומד מעל ומעניק לכולנו את הכוחות להתחיל שנת לימוד חדשה לגמרי, כזו שלא היה כמותה מעולם. נעשה ונצליח בלימוד התורה ונזכה לשנת גאולה וישועה בקרוב ממש.