אישה רואה את החברה שלה עונדת את טבעת הנישואים על האגודל. היא מעירה לה: "סליחה, את עונדת את הטבעת על האצבע הלא נכונה".
-"נכון, כי אני נשואה לגבר הלא נכון…"
אחת השאלות הפופולריות, שעולה בשלב כלשהו בחייהם של גברים ונשים היא: למה להתחתן? מדוע לכבול את עצמנו בהתחייבות לחיות יחד ולהפגין זאת באירוע פומבי של חתונה? מה לא טוב לחיות יחד, ליהנות כשזה מצליח ולהיפרד כשזה לא מצליח, אבל לא לחתום על חוזה כובל? אחרי הכול, איזה אדם נורמלי בעולם משתנה ודינמי כשלנו, חותם על חוזה עבודה לכל החיים כאשר הוא יכול לא לחתום בכלל או לחתום על התחייבות מוגבלת ועוד שנתיים לחשוב הלאה?
העובדה המעניינת היא, שאנו ממשיכים לעשות את זה. למרות שהעולם חופשי ומשוחרר מדעות קדומות, עדיין רוב מוחלט שמח להתחתן. מחקרים (שהובאו בפתח קורס 'אמנות הנישואים' מבית jli) מוכיחים כי אף שארבעים אחוז מהצעירים האמריקאים סבורים שמודל הנישואים מיושן, בכל זאת 95 אחוז מהצעירים מעריכים שהם יתחתנו. והשאלה היא למה אנו עושים את זה?
אתם מכירים את זה: "נישואים הם מוסד נהדר, אבל מי רוצה לחיות במוסד?". או: "תמיד עדיף להתחתן בבוקר, כי אם זה לא מסתדר, לפחות לא בזבזת יום שלם". ו"נערי הפרחים שרו: 'עשו אהבה ולא מלחמה'. ההמשך הוא: 'תתחתנו – תעשו את שניהם…'".
השאלה מרתקת גם מבחינה דתית, משום שמודל הנישואים הוא חדש ומפתיע. מודל הזוגיות הראשוני, לפני מתן תורה, היה דווקא ספונטאני וללא שום התחייבות. כך פותח הרמב"ם את ספר נשים: "קודם מתן תורה היה אדם פוגע אישה בשוק, אם רצה הוא והיא לישא אותה, מכניסה לתוך ביתו ובועלה בינו לבין עצמו ותהיה לו לאישה. כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה בפני עדים ואחר כך תהיה לו לאישה".
הרמב"ם מעורר את תשומת הלב לעובדה מרתקת: בכל ספר בראשית אין מושג של נישואים עם שטר וטבעת. כאשר אבות ואימהות האומה מתחתנים, מסופר רק על כניסה הביתה, חיי אישות ולידת ילדים. יצחק אבינו, למשל, מביא את רבקה לאוהל "ותהי לו לאישה ויאהבה". וזהו. אצל יעקב מגלים התקדמות ועריכת סעודה, אבל לא מתוארת חתימת שטר והתחייבות לעשות הכול לחיות יחד לעולם.
מצוות הנישואים מופיעה לראשונה בפרשת השבוע שלנו, כי תצא. זו הפרשה עם הכי הרבה מצוות בתורה (74 מצוות) ובין היתר עוסקים בדיני נישואין וגירושין. הפסוק אומר: "כי יקח איש אישה ובעלה". הוי אומר שקודם חיי האישות, צריך להיות טקס "קיחה". הסבר מפורט אפשר למצוא באזכור קודם בפרשת "חיי שרה": "נתתי כסף השדה קח ממני". אברהם אבינו חותם על שטר הקושאן היהודי הראשון, עסקת המקרקעין שקונה את מערת המכפלה בחברון, וקניית המערה מכונה בשם "קיחה". למדנו שקשר בין איש ואישה צריך להתחיל אף הוא ב"קיחה". כלומר, מעשה קנייני לקשור את החיים זה בזו ולעשות הכול כדי שזה יחזיק לעולם. לאחר מעשה הקניין, כבר אי אפשר להיעלם ולהגיד 'מצטער, התחרטתי', אלא אנו כבולים באמון ונאמנות זה לזו.
במקביל, פרשתנו ממשיכה ומדריכה על תום הקשר (חלילה): "והיה אם לא תמצא חן בעיניו … וכתב לה ספר כריתות". אם מגיעים להחלטה על סוף הקשר, אי אפשר לומר ביי וללכת, כמו לפני מתן תורה, אלא נדרשת עסקה חוזית הפוכה, של כריתת ההתחייבות באמצעות שטר נוסף הנקרא "גט".
והשאלה מתבקשת: למה לסבך כל דבר? אם לפני מתן תורה, אנשים חיו ביחד כל זמן שנוח להם, ובמקרה הצורך נפרדו בהסכמה כמו ילדים גדולים והמשיכו הלאה, מדוע פרשת כי תצא דורשת קניין והתחייבות עתידית מחייבת וכן שטר הפוך המעיד על פרידה?
אכן, הגישה העממית רואה בנישואים סוג של "ביטוח חיים" או "ביטוח קשר". טקס חתונה מפגין גישה רצינית לחיבור הזוגי ואם נתחתן באופן פומבי (לאחר שבזבזנו מאות אלפי שקלים על האירוע…) – כנראה נשקול פחות לברוח אחד מהשני. בהקצנה אפשר לדמות זאת ל"קבלת קביעות" במשרד ממשלתי, שמגנה עלינו מפני פיטורים או חרטה של המעביד.
אולם מצאתי פנינה יקרה בתורתו של הרבי מליובאוויטש (ליקוטי שיחות לט/34, משיחת פרשת כי תשא תשמ"ט). הרחבתי את ההסבר בשילוב העמקות ידועות המוזכרות במקומות אחרים.
בשביל לקבל מקסימום – צריך לתת מקסימום. בעוד שהישגים קטנים אפשר להשיג עם רגל אחת בחוץ, העפלה להישגים מוחלטים דורשת מסירות מוחלטת ולדחוף את כל הכוחות פנימה.
כדי להבין את עומק תהליך הנישואים, עלינו לשוב אחורה אל רגע בריאת האיש והאישה. התורה מצביעה על עובדה מרתקת: בעוד שבעלי החיים נבראו כישויות נפרדות, הזכר לעצמו והנקבה לעצמה, אדם וחוה נבראו כגוף אחד. אדם וחוה היו היצורים היחידים בטבע, שהם בעצם גוף אחד שהופרד לשניים.
שכן איש ואיש חולקים ישות מאוחדת. אדם שלם הוא אינו בעל שתי ידיים ושתי רגליים, אלא נושא ארבע ידיים וארבע רגליים, שרק נפרדו כדי לחלק את הכוח ולעשות טוב יותר את החיים. שאר יצורי הטבע, לעומת זאת, הם יצורים נפרדים שמתאחדים לצורך שיתוף פעולה של הולדת וולדות. לכן במרבית יצורי הטבע, אין נאמנות לטווח ארוך, אלא רק אינסטינקט אבולוציוני של העמדת דור נוסף.
כך שנישואים הם לא שיתוף פעולה בין שני עובדים ואפילו לא ידידות בין שני חברים. הם הדרך להפוך שני גופים לבשר אחד. אהבה אמתית היא שני אנשים שחולמים את אותו חלום, מרגישים אותה ההרגשה ומסלקים כל חציצה של נפרדות.
תורת הקבלה רואה זאת בעומק יותר: איש ואישה הם שני חצאי נשמה שהופרדו בלידתם, והנישואים הם הדרך להחזיר שני חצאים לשלם אחד. ספר העיקרים כותב כידוע כי המילה "אהבה" היא בגימטרייה "אחד", שכן האהבה היא הדרך להפוך שתי נשמות לנשמה אחת.
בדיוק מהסיבה הזו, המציאות היחידה בעולם שנאמר עליה "לא טוב" היא: "לא טוב היות האדם לבדו". בעוד שהקב"ה הביט בסיפוק רב על הבריאה ורואה שהכל "כי טוב", על מציאות אחת הוא אומר בעצב שהיא "לא טובה": הבדידות. כי להיות בודד, זה להיות חצי בן אדם. זה לאבד חצי מסך היכולות האנושיות, זה להשאיר את הנפש נכה.
כעת, אם זו שאיפת החיים, ברור שאי אפשר להעפיל לשם עם חצי רגל בחוץ. עם מתן אפשרות לברוח כשיהיה טיפה קשה. כדי לעוף גבוה צריכים שתי כנפיים, ובנידון שלנו: "אהבה ומחויבות". בלי אהבה אי אפשר להמריא, אבל בלי מחויבות אי אפשר להישאר בגובה לאורך זמן.
כל סטודנט יודע שבלי להיות 'חייב לעשות את זה' – אי אפשר לגמור תואר. כל בעל משפחה יודע שבלי להיות 'חייב להביא פרנסה' – לא היינו מתמידים בעבודה יותר מחצי שנה. כל חניך מצטיין שחולם להצטרף לקורס טיס יודע, שאי אפשר להיכנס עם אופציה שכשיהיה קשה – נברח. ההצטרפות לקורס טיס כרוכה בחתימה על חוזה הישארות בצה"ל לטווח ארוך, כדי שנדע שזה הולך להיות הבית שלי בשנים הקרובות.
המונח "אין ברירה", נושא קונוטציה שלילית, אבל האמת היא ש"אין ברירה" הוא הכוח החזק בטבע: כשאין ברירה – לומדים למבחן ומצליחים. כשאין ברירה – מגישים מטלה מעצבנת ומסיימים את התואר. המחויבות מעוררת כוחות נסתרים, מרימה מעל העצלות ומצילה מטעויות בטווח הקצר.
כך העובדה שאיש ואישה כורתים ברית בוגרת ורצינית של 'בכל מחיר', מציפה בהם כוחות שלא ידעו על קיומם. ההחלטה על הנישואים היא ההסכמה ללכת אל מעבר לעצמנו ולחתור אל היסוד שמעבר לאגו. היא הצהרה על המאמץ האדיר שאנחנו הולכים לעשות כדי להצליח.
הרשו לי לספר משהו אישי: בשנות נישואיי הראשונות, גרתי בבניין קטן ויפה בראשון לציון. בדירה מולי גרו חבר וחברה בני גילנו, שלא היו נשואים. מדי מוצאי שבת, אשתי ואני היינו שבים עייפים מחמי וחמותי, בידינו דחפנו שתי עגלות תינוק, והשכנים ממול היו שבים עם הקיטבג מאילת או ממצוקי דרגות. אודה ואבוש שחלפו בי הרהורי קנאה: אנו באותו גיל, הם חופשיים ואנחנו מותשים.
ערב אחד ירדתי להוריד את הזבל ולפתע שמעתי קול בכי. ממש התייפחות. בין עמודי החניה ראיתי את החבר שלי, השכן ממול, כשהוא יושב על האופנוע ובוכה. התברר שהם נפרדו בצורה כואבת.
הבנתי באותו הרגע: כדי להצליח בחיים נדרשות שתי תכונות: אהבה ומחויבות. אהבה כדי להמריא, ומחויבות כדי להתגבר על הרוחות ולשמור על מסלול הטיסה.
הנה שני סיפורים על מחויבות עד עצם הנפש (הראשון הובא באחד הקורסים של jli, את השני שמעתי מהרב יוסף יצחק גייקובסון): בשנים האחרונות לחיי הרבנית חיה מושקא ע"ה, היא סבלה מכאבים עזים ברגל. פעם בליל שבת התגבר הכאב והיא לא הייתה מסוגלת לעמוד. הרבנית רצתה למנוע דאגה מהרבי וביקשה מהעוזר שעבד בבית, להגיש את המנה הראשונה לפני שהרבי נכנס וכך לא תצטרך לקום ממקומה והרבי לא ירגיש בסבל שלה.
הרבי נכנס, הוא ראה את הרבנית יושבת במקומה ולא אמר דבר. הם אכלו את המנה הראשונה ואז העוזר הוצף סקרנות לראות מה יקרה. אחרי הדגים אמורים להגיש את המרק והרבנית איננה מסוגלת לקום. הרבי החל לומר את הפיוט "אזמר בשבחין" ולפתע עצם את העיניים והחל לומר את הפיוט בדבקות, כאילו ריחף בעולמות עליונים. העוזר ניצל את הרגע והגיש את המרק לשולחן. עד שסיים, הרבי פתח את העיניים והמשיך בסעודה. כך הרבנית כאילו הסתירה והוא כאילו לא ראה…
עוד סיפור מופלא: בימי השבעה על הרבנית חיה מושקא, הרבי שהה בבית והיה עולה אחרי התפילות לשהות לבדו בקומה העליונה. המזכיר, הרב יהודה לייב גרונר ע"ה, נשאר בקומה הראשונה, להיות מוכן אם הרבי יבקש עזרה כלשהי.
דלת הבית נפתחה ונכנסה האחות הרפואית שאינה יהודייה, שסייעה לרבנית בשנותיה האחרונות. היא מזגה כוס תה, התיישבה על יד השולחן ופרצה בבכי. הרב גרונר אמר באמפתיה: "את בטח בוכה על האישה המקסימה שהיא הייתה". היא אמרה: "אני בוכה עליו, על הרבי. כשהוא היה נכנס הביתה מדי ערב, קומתו הייתה שפופה, לעתים קרובות היה נראה חוור ועייף מהמשא האדיר שאתם מעמיסים לו על הכתפיים. אבל אז, כשהיה מתיישב על יד השולחן לכוס תה עם הרבנית, קומתו הייתה מזדקפת. אלו היו דקות יחידות שפניו האירו. הרבנית לקחה ממנו את הצרות והקלה את המשא… עכשיו, היא סיימה, הוא נשאר רק עם הלחץ שאתם תייצרו לו…".
[חשוב להוסיף: מצד שני, התורה אינה מסתפקת רק במחויבות לנישואים לטווח ארוך, אלא עושה גם את הדבר ההפוך: משאירה את הדלת פתוחה למקרה קיצוני של החלטה על גירושים.
שכן מחויבות כשלעצמה, יכולה להיות חרב פיפיות ולהביא לתוצאה הפוכה: הרגשה שהמקום שלי בטוח ומוגן ואינני צריך להשקיע דבר. לכן לצד המחויבות שמעניקה כוח, כנ"ל, משאירה התורה את הדלת פתוחה לגירושים וכך נלקח בחשבון שיש מחיר לעצלות ולהזנחה. האפשרות התיאורטית לגירושים, גורמת לכך שאנו נבחר לחיות ביחד בכל יום מחדש. ההתחייבות לא תהפוך להיות מאסר עולם בצינוק צפוף, חלילה, אלא מצע פורה של השקעה והתמדה].
בדרך נפלאה דומה, מבאר הרבי בשיחה אחרת, שאלה חזקה שהאריכו בה המפרשים (לקוטי שיחות ל/241): ברגעי הפרידה של יעקב מיוסף, נאמר: "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה? ויאמר יוסף אל אביו: בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה". יעקב מתפלא מיהם נכדיו ויוסף עונה שהם ילדיו. וכמובן, מדובר בדיאלוג תמוה ביותר: למה יעקב שואל מי אלה, לאחר שבע עשרה שנים במצרים? גם לא ברור מה מתכוון יוסף להשיב "בני אשר נתן לי אלוקים בזה?" מהי ההדגשה "בזה"?
רש"י כותב חידוש: יעקב ראה שהסתלקה ממנו שכינה ולכן העלה בפעם הראשונה את השאלה הקשה שמרחפת ברקע, מהיכן יצאו אלה שאינן ראויים לברכה? כלומר, איך הייתה צורת החתונה עם אימא שלהם, אסנת, וכיצד נולדו הילדים הללו בערוות הארץ? ענה יוסף: "בני הם אשר נתן לי אלוקים בזה – והראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה".
הוי אומר שיוסף הוא האדם הראשון בהיסטוריה, שמתחתן בנישואין שלנו, עם שטר אירוסין שהוא שטר התחייבות להקים בית ולחיות ביחד, ועוד שטר כתובה שכולל את ההתחייבות הממונית.
וכל אחד מתפלא: מה פתאום החליט יוסף להיות יותר ירא שמים מאבא וסבא שלו? התשובה מדהימה: יוסף רצה לבצר את ההתחייבות שלו ושל אסנת לנישואים. הוא ידע באיזה עיר חטאים הוא חי. הוא רק הגיע לשם וקפצה עליו רוגזת אשת פוטיפר. נזכור מה עבר על סבו וסבתו כשהגיעו למצרים: איך שרה נלקחה לבית פרעה, ואחר כך כשהתגלתה בקדושתה, אמר פרעה לאברהם: "הנה אשתך קח ולך" – וברש"י: "שהמצרים שטופי זימה הם". נחשוב על זה: אברהם ושרה היו זוג זקנים ובכל זאת לא היו יכולים לחיות רגע במצרים. והנה יוסף הצעיר, איש יפה מראה, שהיו בנות מצרים עוצרות להביט ביופיו ככתוב "בנות צעדה עלי שור", עומד להקים ביתו במצרים.
לכן הרים יוסף את הדרישות שלו מעצמו וכתב עלי שטר התחייבות מוחלטת לאשתו. וכך עצם ההחלטה הכתובה להינשא, תוסיף קדושה וטהרה ותכניס ברכה לתוך הקשר.
בסוף השיחה בחלק לט שם, מוסיף הרבי נקודה נפלאה: כאמור בתחילת הדברים, הרמב"ם פותח את ספר נשים, בהלכה אודות ההבדל בין הנישואים לפני מתן תורה לאחרי מתן תורה.
כאן נשים לב לדבר מעניין: הספר הקודם ברמב"ם, ספר זמנים שלפני ספר נשים, מסתיים כך: "גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם, שנאמר 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום'". והיות שהגמרא נוהגת למצוא קשר בין סיום מסכת ובין פתיחת המסכת שאחריה, צריך לומר שיש קשר בין הסיומת אודות "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" לפתיחה אודות מצוות הנישואים.
הנה וארט ענק: "דרך" היא כביש רחב שמיועד להולכים רבים, ואילו "נתיב" הוא שביל צר ומצומצם שמיועד לכמות קטנה של הולכים. גם בתורה ישנם שני חלקים: יש את החלק המצומצם של המצוות, שנועד למטרות רוחניות גרידא, לעשות שלום בין העולם ובין הקב"ה. ויש את החלק הרחב, שנועד להעשיר את החיים עצמם ולהפוך אותם לרוחניים ואיכותיים יותר. מצוות התורה הופכות את עצם החיים הגשמיים של נישואים, עבודה וקיום למוצלחים יותר.
על כך מדגיש הפסוק: "דרכיה דרכי נועם". רוב מצוות התורה לא משמשות רק למטרות רוחניות, אלא להיות "נועם". פשוט להפוך את החיים לטובים יותר, לכאלו המגשימים את תכליתם. ממשיך הרמב"ם בפתח הספר הבא ומביא דוגמה מהלכות אישות: מצוות הנישואים לאחרי מתן תורה, יסודה בכך ש"דרכיה דרכי נועם". היא הסגולה להעפיל אל מעבר לגבולות הנפרדות ולהשיג את האושר המיוחל.