גרמני, צרפתי ורוסי דנו מהו האושר? הגרמני אמר: "אושר הוא לקום בזריחת השמש, לצאת ליער עם רובה צייד וללכוד שועל צעיר. לחזור הביתה וללגום בירה ליד התנור – זה אושר".
הצרפתי הזדעזע: "זה דחף חייתי ולא אושר. אושר הוא לצאת להליכה רגועה לאורך נהר הסיין ואחר כך לעלות לפסגת האייפל ולהשקיף על עיר האורות עם כוס בירה וקוראסון – זה אושר".
"אוי, אלו הנאות של ילדים", הגיב הרוסי, "בואו אספר לכם מהו אושר. לחזור מיום עבודה מפרך במפעל הסובייטי, להתיישב עם גיליון פראבדה ואז נשמעות חבטות בדלת ושלושה בריונים מתפרצים פנימה: 'החבר סטפן סטפנוביץ אתה עצור'. אתה מתקן אותם: 'סטפן גר בדלת ממול' – זה אושר…!".
הדיון בנושא האושר הוא כבר מדעי. האוניברסיטאות והמוסדות האקדמיים החשובים בעולם חוקרים כיום את השאלה המהותית: מה מייצר נחת? מה מעורר את השמחה, הנעימות והרגשת הסיפוק, שמעניקים את הדרייב לקום בבוקר ולהיאבק לעוד יום של חיים?
הספר הראשון שעוסק בשאלה הזו הוא כנראה מגילת "קהלת". ספרי התנ"ך ברובם הם התגלות נבואית מהשמיים, אבל ישנם ביניהם שלושה ספרים, שהם חיבורי השראה וחכמת חיים שכתב שלמה המלך ובגינם הוא מכונה "החכם מכל האדם". החיבורים הם: משלי, שיר השירים וקהלת.
חלק מקהילות ישראל נוהגות לקרוא בחג הסוכות את מגילת "קהלת", וזאת משתי סיבות: א. חג הסוכות היה חג ההצלחה שבו ספרו את הכסף. חג הסוכות הוא "חג האסיף" בו סגרו שנה חקלאית מוצלחת ולכן נהגו לקרוא את מגילת "קהלת" שעוסקת בשאלה הזו עצמה: מהי הצלחה? ומה הופך את החיים לכאלו שראויים לחיות אותם?
סיבה שנייה לקריאת קהלת בסוכות, נוגעת במיוחד לשנה הזו: המילה "קהלת" היא מלשון "הקהלה" ואסיפת "קהל", ומובא בספרים, ששלמה המלך קרא את מגילת קהלת לאוזני הציבור שהתאסף למעמד העצום של ההקהל בירושלים. בתור מלך ישראל שטיפס על בימת הענק ועמד בראש האירוע, ניצל שלמה את המעמד כדי ללמד את העם מוסר ותוכחה. (כנראה היה זה בנוסף לקריאת פרשיות התורה שאותן חייב המלך לקרוא, ואכמ"ל).
כך במדרש קהלת רבה: "למה נקרא שמו קהלת? שהיו דבריו נאמרים בהקהל, על שם שנאמר 'אז יקהל שלמה'". ובהרחבה יותר אצל הראב"ן, רבינו אברהם בן ר' נתן הירחי, מגדולי הראשונים שכתב את ספר "המנהיג": "ואני מצאתי טעם יפה [לקריאת קהלת בחג הסוכות] כי שלמה המלך ע"ה אמרו בחג בהקהל, כמו שכתוב במועד שנת השמיטה בחג הסוכות וכו'".
וכיון שעומדים בחג הסוכות של מוצאי שנת השמיטה, זאת הזדמנות ראויה לפתוח את הספר ולחפש את התשובה של החכם מכל האדם לשאלת השאלות: מה הופך אותנו למאושרים? היכן נמצא הכפתור שמפעיל את השמחה והרגשת הסיפוק מהחיים?
ובכן, די קשה למצוא את התשובה של קהלת. הרבה יותר קל להתרשם מהאכזבה, המרירות והתסכול שעוטפים אותו. רוב פסוקי המגילה מתארים את מסלול החיפוש אחרי האושר, את התקווה שהנה הוא בהישג יד ואת תחושת הריקנות שהתפשטה אחריו. המילה הדומיננטית במגילה שנאמרת לא פחות מ-38 פעמים היא: "הבל", "הבל הבלים אמר קהלת, הבל הבלים הכל הבל".
שלמה מתאר איך רדף אחרי העושר וההצלחה ולא חסך הנאה ועונג אפשריים, אבל גילה לאכזבתו שהכיס התמלא אבל הנפש נותרה ענייה (פרק ב): "בניתי לי בתים נטעתי לי כרמים: עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי: עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים: קניתי עבדים ושפחות ובני בית היה לי גם מקנה בקר וצאן הרבה היה לי … כנסתי לי גם כסף וזהב וסגלת מלכים והמדינות עשיתי לי שרים ושרות ותענוגת בני האדם … ו[אולם] פניתי אני בכל מעשי שעשו ידי ובעמל שעמלתי לעשות והנה הכל הבל ורעות רוח ואין יתרון תחת השמש".
שלמה ממשיך לשים עינו בחכמה ובדעת ומייחל כי במקום התבונה שם האושר. הוא השיג כל חכמה שבעולם ואפילו שפת בעלי חיים ועופות, אבל גילה לכאבו כי הידע העמיק את השאלות והחרדה. החכמים והטיפשים מגיעים בסופו של דבר לאותו מקום ומה יתרון בעל החכמה בהישגיו (קהלת א-ב): "כי ברב חכמה רב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב … וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך … ו[אולם] ידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כלם: ואמרתי אני בלבי כמקרה הכסיל גם אני יקרני ולמה חכמתי אני אז יותר? ודברתי בלבי שגם זה הבל".
שלמה שם לבו לאהבה ומתמלא תקווה להאמין כי השמחה נמצאת בין שני חלקי נשמה שהופכים להיות אחד, אבל אז מגלה כי קשה החיבור בין בני אדם וההתעלות מעל האגו האישי בלתי אפשרית (קהלת ז): "מוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה, אסורים ידיה, טוב לפני האלוקים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה".
ובכן, התהייה ברורה, הריקנות פזורה בכל פסוק, אבל איפה התשובה? היכן האושר? ברור ששלמה לא כתב מגילה כדי לפזר ייאוש ותסכול מהחיים. סביר יותר כי הכאב והאכזבה נועדו לפלס את הדרך לגישה משנת חיים, שהצטברה ברוב ניסיונו של החכם מכל האדם. אבל איפה הבשורה?
בדרך כלל רגילים לומר, שהתשובה נמצאת בפסוק הכמעט אחרון בקהלת: "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ואת מצותיו שמור". האושר נמצא בחיים של משמעות ורוח, כי הנפש היהודית אינה מסתפקת בפחות מטיפוס אל מעבר לעצמה. זאת תפישה נכונה, אבל רק חלקית. ישנם במגילה פסוקים חיוביים רבים המוצאים נחת גם בחיים הגשמיים עצמם (כדלקמן) ולכן יש להעמיק יותר במסר המסתתר של שלמה.
לא מצאתי התייחסות לנושא בספרי רבותינו נשיאי חב"ד, אבל ישנה מילה חזקה שחוזרת על עצמה שמונה פעמים במגילת קהלת. המילה הזו היא אבן יסוד בהשקפת החיים של הרבי מליובאוויטש ונראה כי כאן טמונה הכוונת החיים המהדהדת של האיש שהיה לו הכול וראה וחווה הכול.
שלמה חוזר וחוזר על מילה מיוחדת: "חלק", והוא קובע אותה ביחס לכל תחומי החיים האמורים לעיל. כששלמה נוקט במילה הנהדרת הזו, הקדרות מתחלפת באופטימיות והארת השמחה שורה על העט העצובה של האיש שחווה אכזבה מהכול.
ביחס לתחום העבודה (ג,כב): "וראיתי כי אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו". ביחס לשמחת החיים (ה,יז): "טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו שיעמל תחת השמש מספר ימי חייו אשר נתן לו האלוקים כי הוא חלקו". ביחס לעושר וצבירת נכסים (שם יח): "כל האדם אשר נתן לו האלוקים עשר ונכסים והשליטו לאכל ממנו ולשאת את חלקו ולשמח בעמלו זה מתת אלוקים היא". וביחס לאהבת אישה (ט,ט): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת… כי הוא חלקך".
שלמה גילה בסוף ימיו, שלכל אדם יש את שלו ושם טמון האושר. כדי לשמוח בחיים לא צריך הרבה, אלא שזה יהיה מה שנועד לך. האושר אינו נמצא במרחב או בריבוי, הוא נמצא במיקוד!. ביכולת להיות לגמרי במקומות שנועדו לך.
בתחילת מסכת סוטה מגלה הגמרא את סוד הייעוד: "ארבעים יום קודם יצירת הוולד, יוצאת בת קול ומכרזת: בת פלוני לפלוני, בית פלוני לפלוני ושדה פלונית לפלוני". עוד קודם יצירתנו ברחם האם, יוצאת בת קול ומייעדת לכל אדם את ייעודו – את האישה עמה יבנה ביתו, את כתובת הבית בו יקים משפחתו וממנו ייצא לעמל יומו, ואת תחום העבודה הספציפי בו יתרום חלקו לעולם.
הרבי מליובאוויטש נהג לכנות את הייעוד בצמד המילים: "חלקו בעולם", "ובלשון החסידות: עיקר שליחותו בעלמא דין" (אגרות קודש י ג/יח). אצל אחד זה לסחור בימים ואצל אחר זה לסייע לאדם מבוגר להתנייד ולאכול. אין משימה גדולה ואין משימה קטנה, יש את המשימה שלך.
מי שמתקשה להאמין שלכל אחד נועד "חלקו בעולם", יכול להביט במראה ולגלות את פלא הפלאות של החיים, שאין לו הסבר מדעי משכנע: העובדה שאין שני אנשים זהים. בעולם כולו אין שני אנשים עם אותו אופי, אותו יופי ואותה טביעת אצבעות. כשילד נולד, אנו רגילים לשאול למי הוא דומה? אבל עוד לא נולד הילד שהיה דומה לגמרי למישהו. הקב"ה מקפיד לדאוג לכך שכל אחד יהיה אדם הראשון וכל אחת תהיה חווה הראשונה. כל אדם הוא ייחודי, מקורי, שאין שני לו. הורים מגדלים עשרה ילדים בבית אחד, ועדיין המרחק בין אחים יכול להיות גדול מאשר בין אנשים זרים. טביעת האצבעות היא שונה באופן מובהק מאדם לאדם, עד שאין לחשוש בעמידתך בהמתנה לביקורת הגבולות בכניסה לארצות הברית, שבמקרה יש לך אותה טביעת אצבעות כמו בן לאדן ימ"ש…
וזאת הייתה התגלית המהממת של שלמה המלך. הוא אומר לנו: חיפשתי את האושר בכל העולם ולבסוף גיליתי אותו מתחת לבית. הוא לא הסתתר ביופי של בת פרעה וגם לא בבשמים המשובחים שהביאה מלכת שבא. הוא חיכה לשווא אצל אותה אישה ראשונה שנשאתי בגיל 18, אבל לא היה לי את המיקוד ואת הסבלנות להתמסר אליה עם כל הלב.
האושר לא הסתתר בגינות, בפרדסים ובבריכות המים, גם לא בהכרת כל חוכמות העולם ושפת בעלי החיים. הוא המתין באותם תחומי חיים ספציפיים בהם נועדתי לחדש ולהעמיק ולתת את תרומתי.
וכמובן, ליהודי יש את הייעוד המרומם המיוחד לו ובלעדיו לא תמצא נשמתו מנוח: "סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת כל מצוותיו שמור".
בדיוק עם כתיבת השורות הללו, קיבלתי סיפור נהדר מידידי השליח הרב לוי מנדלסון, שמוכיח את תרומת החיים הנעלית בתחום העבודה, שאיש לא יעשה אותה מלבדך (וזאת ההזדמנות להודות לכל הנוהגים טוב עין וטורחים לשתף אותי במעשיות המתגלגלות על שולחנם וזכות הרבים תלויה בהם): ארי קניאל הוא חוקר פרטי ומנהל משרד חקירות. לפני 16 שנה, בחודש תשרי תשסז (2007) הוא היה בלש צעיר במשטרה, במרחב דרום תל אביב ויפו. באותם ימים הגדיר עצמו כ'דתי לשעבר' שחיפש את דרכו בחיים. מדי פעם הרים עיניו לשמים כאומר: "אני לא מוצא דרך בעולם ואם אתה שם – אנא תן סימן ואחזור אליך".
בבוקרו של ראש השנה, פרץ הלם באחד מבתי הכנסת בשכונת "קרית שלום" בדרום תל אביב: היכל ארון הקודש היה ריק. חמישה ספרי תורה ספרדים מהודרים, שכל אחד היה שווה בערך 30,000$ נעלמו מההיכל. אבל מעבר לערך הכספי, הייתה זו מכה בלב למשפחות שתרמו את הספרים, לזכר ההורים שנספו בשואה, הבן שנפל בצבא ועוד.
צמרת הפיקוד במחוז הורידה לנו הוראה, לשים את החקירה בעדיפות עליונה. הבלשים רחרחו בכל פינה והתוצאה הייתה מעבר לכל דמיון: הגנב היה לא אחר מאשר גבאי בית הכנסת, בחור בשם יוסי (שהיה מוכר כמעורב בפשעים נוספים), אבל לא היו לנו די ראיות כדי לעצור אותו. ביצענו מהלך שקט כדי למצוא את הספרים בביתו, אבל הם לא היו שם.
חלפו שבועיים ובעיצומו של חג הסוכות נודע לנו כי יוסי הגבאי מנסה למכור את ספרי התורה. גייסנו שני אנשים חרדים שהתחזו לראשי ישיבה ויצרו עמו קשר. נקבעה פגישה ביפו וכל היחידה קבעה תצפיות על המקום כדי לתפוש אותו על חם. רצה הקב"ה ובאותו בוקר הגעתי מאוחר למשרד וגיליתי את הקומה ריקה. ירון, מפקד אגף המודיעין, הורה לי לנסוע לקריית שלום, לתצפת על ביתו של הגבאי. זעמתי וקיללתי בשקט. איך הוא מרחיק אותי מאחת הפעולות החשובות של היחידה בשנים האחרונות? הרי סרקנו את ביתו של הגבאי ולא מצאנו כלום, ולמה לתצפת על מקום ריק כשהגבאי עצמו יהיה ביפו? אבל פקודה זו פקודה ונאלצתי למלא אותה.
התמקמתי בתוך הר של זבל במרחק 20 מטר מביתו ועקבתי באמצעות מכשיר הקשר אחרי המתרחש ביפו. הפגישה לא הצליחה, יוסי התעקש על המחיר, וירון, המפקד, הורה לשני החרדים לרדת מהעניין כדי לא לעורר חשד. הגבאי, שהיה ללא רכב, ביקש משניהם להחזיר אותו לקרית שלום ואז כשהם היו ליד הבית, במרחק מטרים ספורים ממני, הוא חזר לנהל את המשא ומתן על ספרי התורה. כדי למשוך אותם לכיוון הקנייה, הוביל אותם לחצר גרוטאות סמוך לביתו ומול העיניים שלי, הרים בד יוטה ירוק.
אחד החרדים סימן לאוויר את הסימן המוסכם שאומר, שהוא רואה את ספרי התורה מולו. אבל כל אגף המודיעין היה ביפו ואני היחיד שנמצא שם. עפתי כמו קפיץ מתוך הר הזבל את עשרים המטרים שהפרידו בינינו והשכבתי את הגבאי לרצפה. מול עינינו ראינו מחזה קורע לב: ספרי התורה שכבו בתוך בוץ ולכלוך. הנסיעה בחזרה לתחנה הייתה כמו חתונה. ליטפתי וחיבקתי את ספרי התורה וכשנכנסנו לקומת אגף המודיעין ביחידה, פתאום התחוור לנו התאריך: מחר ערב שמחת תורה.
התחלנו לרקוד מעגלים עם הספרים, והאמת היא שלקח לי כמה שנים להבין את השפה שדיבר איתי הקב"ה: ביקשתי שיוכיח לי שהוא קיים והוא נתן לי להציל בידיים חמישה ספרי תורה, שעוברים מאב לבן כבר אלפי שנים ומוכיחים את מה שהיה ומה שיהיה…
נחזק את הדברים עם רעיון מיוחד במינו: לפני חודשיים יצא ספר עם שיחות מרתקות שניהל הרב עדין אבן ישראל ע"ה עם תלמיד מוכשר בשם יואל שפיץ. פעם יואל שאל את הרב עדין על סתירה מפורסמת בין שתי מימרות של שלמה: כאן בספר קהלת אמר: "ומוצא אני מר ממות את האשה". ואילו בספר משלי אמר: "מצא אשה מצא טוב". איך אפשר להלום ניגוד כזה אצל החכם מכל האדם?
הרב ענה שההבדל הוא ב-ה' הידיעה: בפסוק הראשון כתוב "ומוצא אני מר ממוות את האישה", מדובר על גבר כזה שמחפש את האישה – הכי חכמה, הכי מוערכת וכו'. וזה מתכון שנועד לכישלון כי החיפוש לא ייגמר לעולם, תמיד תימצא אחת יותר מוצלחת. וכך בחיים בכלל: הוא מחפש את החיים הכי טובים, הכי עשירים והכי נוצצים – וזה ניסיון למלא דלי עם חור, מסע רדיפה ששבר בצדו.
אבל בפסוק השני כתוב: "מצא אשה". הוא לא מחפש את הכי, אלא את מה ששלו ושם מניח את כולו בסבלנות ובשותפות אמתית ואז "מצא טוב". (ואולי יורשה לי להוסיף כי כאן בקהלת נאמר (כדלעיל): "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". לא "האשה", אלא פשוט "אשה", ואז "ראה חיים").
הנה סיפור מדהים ביחס לשלום בית: הרב נחום ערנטרוי הוא השליח בעיר ז'אפרוז'ה באוקראינה. זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, שהפכה את העיר לאחת ממוקדי ההפגזות הקשים, נכנס יהודי למשרדו ופתח את סגור לבו. הוא סיפר על הקשיים הזוגיים בינו ובין אשתו ועל ההחלטה המתרקמת בלבו לפרק את הבית. הרב ניסה לעודדו ולתת תקווה, אבל האיש היה נואש.
ימים ספורים אחרי השיחה, הרב נסע לניו יורק וחשב להפתיע את ידידיו במתנה יהודית. הוא נכנס לחנות של תיקי טלית ותפילין וקנה כמה תיקים יפים. הגברת שעבדה שם, הצביעה על תיק ישן שמישהו השאיר תמורת תיק חדש שקנה והציעה לו לקחת אותו בחינם. התיק היה מרופט ובלוי, אבל היא ממש לחצה עליו שייקח אותו ואולי יהיה מישהו שיהנה ממנו.
הוא חזר לעיר והזמין בין היתר את אותו אדם עמו נפגש לפני שיצא. הוא הראה לו את כל התיקים החדשים, אבל ההוא התעקש לקחת את הישן. דווקא התיק הזה מצא חן בעיניו. אחרי מספר ימים הוא שב עם מכתב בעברית בידו וביקש לשאול מה זה. הוא לא הצליח לפתוח את הרוכסנים בתיק הישן ומסר אותו לחייט שיתקן אותם והמכתב היה טמון באחד התאים.
הרב נחום פתח וכמעט התעלף. היה שם מכתב מהרבי מלפני ארבעים שנה בדיוק, מחודש שבט תשמ"ב, לזוג שעמד להקים את ביתו, והרבי מברכם בנוסח המסורתי, שיראו חיים באושר ובצוותא.
זאת הייתה הדרך של הרבי להדהד את המסר של שלמה המלך: הקב"ה הפגיש ביניכם, חייתם שנים ארוכות ביחד וילדתם ילדים, אז כנראה שזה החלק שלכם. זה קשה?! נו, מי הבטיח שיהיה קל?…
רעיון נוסף המשלים את הנושא: לפני חמישים שנה בדיוק, בבוקר אביבי של ערב פסח תשל"ב, מרץ 1972, עצרה שיירת מכוניות שרד בכניסה לבניין 770 בניו יורק. יצחק רבין, שגריר ישראל בוושינגטון, הגיע למסור את ברכתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר, לרגל יום הולדתו השבעים של הרבי. השיחה הייתה סגורה ואין בידינו את הפרטים שנידונו בה, אך בהמשך השנים, בתקופת כהונתו השנייה כראש הממשלה, העניק רבין ראיון וידאו בו סיפר נקודה מרתקת שעלתה בשיחה.
הרבי הזכיר את דברי בן זומא בפרקי אבות "איזהו עשיר? השמח בחלקו", והרבי תמה: מה היתרון בצורת חיים כזו? הרי מי ששמח בחלקו הוא דורך על המקום, מנמיך ציפיות ואינו משתפר וצומח?
מדבריו של רבין קשה להבין את המענה השלם שאמר לו הרבי, אבל נוכל להסתייע בדברים שהרבי אמר בהזדמנויות אחרות, כמו תורת מנחם תשמ"ב ח"ג עמודים 1661-2 ובכמה מקומות: בן זומא דייק לומר: "השמח בחלקו" ולא פשוט יותר: 'השמח בפרנסתו' או 'במה שיש לו'. שכן, השמח בחלקו הוא זה ששמח בתחום שנועד לו. הוא אינו מביט על השליחות של האחרים, אלא מתמקד במה שנועד ושייך לו – אבל באותו חלק ספציפי, הוא מבקש יותר ויותר ולהשיג את המקסימום.
ביודעו שזאת שליחתו בעלמא דין והייעוד שמחכה רק לו, הוא עושה את המקסימום בכל מה שסובב אותו – עם המשפחה, עם העבודה, וכמובן, מעבר לכל, בשמירת התורה והמצוות בהידור. וכאשר כל אחד מברר חלקו בשלמות, זוכים שתתקבץ כל עבודת הבירורים ביחד וגילוי מלכות ה' בגאולה האמתית והשלמה בקרוב ממש.
ונסיים: החסיד רבי מנדל פוטרפס נידון לתקופת מאסר ממושכת במחנה עבודה ברוסיה הסובייטית. אלו היו השנים בהן כל מי שהעז למחות נגד שלטון הרשע נשלח לארץ גזרה, וכך מצא את עצמו רבי מענדל בחברת אנשים מרתקים שצברו ניסיון חיים רב.
זאת אחת מתובנות החיים עמן שב מהמחנה: יום העבודה היה מסתיים בחמש בערב ואחר כך היו האסירים פורשים לתאים. השעה הייתה מוקדמת מכדי ללכת לישון והאסירים היו משחקים קלפים. המשחק היה אסור לפי חוקי המחנה, והסוהרים היו רודפים אחריהם ומחרימים את הקלפים. פעם החלו האסירים לשחק והסוהר פרץ פנימה ודרש את הקלפים. האסירים היתממו שאין להם קלפים. הסוהר יצא החוצה, המתין לשמוע את הנקישות ואז פרץ שוב לתפוס אותם 'על חם'. הוא העמיד את כולם לבדיקה ליד הקיר, חיפש על כל אחד, אך הקלפים לא נמצאו.
למחרת שאל רבי מענדל את מנהיג האסירים איפה החביאו אותם? האסיר גילה לו: "אחד החברים הוא כייס מקצועי, וכשהסוהר נכנס, הוא דוחף את הקלפים לתוך הכיס שלו, של הסוהר. הסוהר מחפש את הקלפים אצל כולם חוץ מאצל עצמו!. כשהוא פונה לצאת מהתא, הכייס שולף את הקלפים מכיסו של הסוהר והמשחק ממשיך…"
רבי מענדל הסיק מכך כי לעתים אנו מחפשים את הטוב אצל כולם – חוץ מאשר אצל עצמנו…